אני סוגרת באטיות מרבית את דלת בית המלון, אך גם הנקישה הקטנה שנשמעת בעת מפגש המנעול רועמת מדי. אני מסבה את ראשי שמאלה וימינה. השטח פנוי. אני יכולה לבצע בריחה נקייה.
על הבהונות, אני ממשיכה לכיוון המעלית ואז עוברת להליכה רגילה, נמרצת. אצבעותיי מגרדות מרוב הרצון העז להוציא את הטלפון מהתיק ולבשר לאילן את החדשות הטובות, אך אני מתאפקת. מישהו עוד עלול לשמוע את השיחה. זה יחכה, לפחות עד שאתיישב ברכב.
אני אוהבת את הרגעים הללו, בהם האדרנלין מפמפם לי בעורקים ומחייה את תאי גופי. בעיקר כשאני יודעת שהשגתי את מה שהייתי זקוקה לו.
דלתות המעלית נפתחות, חושפות שלושה גברים שעומדים לצד המראה ומנהלים שיחה ערה. אני מרכינה את ראשי ומניחה למפלי השיער השחור לגלוש קדימה ולהסתיר את פניי. הם ממשיכים בשיחה ואני נכנסת פנימה ומתכווצת בפינה הנגדית, הופכת לשקופה. הסיכוי שהם יזהו אותי אפסי, אבל אף פעם אי אפשר להיות זהירה מדי. אסור לי לעורר תשומת לב, אבל עם הנתונים שאלוהים נתן לי לפעמים זה פשוט בלתי אפשרי.
"את מתאכסנת במלון הזה?" קול עמוק שואל מאחוריי.
מבעד לקווצות השיער והראי אני בוחנת את השואל. הוא נראה לי מוכר, אולי גם הוא היה מטרה שלי בעבר. היו כל כך הרבה, מי יכולה לזכור את כולם? אני נזהרת שלא להביט יותר משבריר שניה. אני בעבודה, וזה לא הזמן לפלרטט עם גברים שאני לא מכירה. בטח לא עם כאלה שאני כן מכירה.
"הלו, את מבינה עברית?" הוא מתעקש. "יו ספיק היברו?"
במקום להגיב, אני מלחלחת את השפתיים, כאילו מסדרת את השפתון בראי. שקופה, שקופה, שקופה.
"כנראה היא לא מבינה עברית", אומר קול אחר. "בטח יבוא רוסי. בחורה עובדת".
"היא לא תדבר איתך גם אם תציע לה מיליון", אומר השלישי ומצחקק.
אני רוצה להסתובב אליהם ולומר שבשביל אפסים כמותם גם שני מיליון לא היו מספיקים. זה היה נותן להם חומר למחשבה, אבל אני מהדקת את שפתיי ומצמידה את התיק שלי אל הגוף. עדיף שיחשבו שאני לא מבינה את השפה.
דלתות המעלית נפתחות ואני בורחת משם לפני שאתפתה להשאיר לאחד מהם בעיטה במקום רגיש כמזכרת.
הלובי עמוס באנשים, ואני מפלסת דרך ביניהם ויוצאת אל הרחוב הרועש. ההתמזגות בין העוברים והשבים מתרחשת באופן טבעי, ורק כאשר אני חוצה את הכביש לכיוון הרכב שלי אני מושכת אליי יותר מדי תשומת לב בדמות צרור של קללות על ידי נהג עצבני.
אני שולחת לעברו אצבע משולשת. כשהוא ילמד לדבר לאישה אני אלמד לעבור כביש במעבר חצייה.
הסוזוקי הלבנה שלי חסומה בין שתי מכוניות אפורות. נהדר. רק זה היה חסר לי היום. נראה כי גם כישורי הנהיגה המעולים שלי לא יעזרו הפעם. תחושה לא ברורה מזדחלת במעלה גבי. אולי מישהו חסם אותי בכוונה? לא. אין סיכוי. סביר להניח שזה פשוט חוק מרפי הארור. בתוספת לכישורי החנייה הנפלאים של גברי ישראל.
YOU ARE READING
Unknown
General Fictionהיא יכלה לפתח תרופות מצילות חיים, אבל מעדיפה לעקוב אחרי זוגות בוגדים וליצור אמנות ארוטית. היא מסובבת ראשים אבל מעדיפה לא להיות כבולה לאף אחד. לוותר על הכל כדי להישאר צעירה לנצח. באחד ממעקביה היא מגלה סוד אפל שמצליח לערער אותה ביותר מדרך אחד. ואולי ה...
