Unknown

פרק רביעי- דייב

כשאני מתעורר, השמש כבר נמצאת שוב מתחת לאופק. יום שלם עבר בלעדי. יום של אמהות עם ילדים, אבות שקונים ארטיקים בפארק, כלבים שרצים על מדשאות. אני לא אוהב לצאת החוצה במשך היום, רק כדי לא לפגוש אותם. הם יותר מדי שמחים, לטעמי, יותר מדי עיוורים. אני יכול ללכת ביניהם בלי שאף אחד מהם יתחיל אפילו לחשוד שמשהו לא בסדר. אני יכול לבחור לעצמי את מי שאני רוצה, ולקחת אותו לאן שאני רוצה, ולאכול אותו איך שאני רוצה.

אלא שאני לא רוצה.

זה מסובך מדי. היום כולם רשומים, ממוחשבים ומקוטלגים. לכל אחד יש מספר, ולכל מספר יש אחראי. עברו הזמנים בהם מישהו יכול ללכת לאיזה כפר קטן, לראות שני ילדים משחקים באיזה שדה נטוש, ולהשאיר רק אחד מהם, מבולבל. היום לכולם יש סלולרים, לכולם יש הורים, ואף אחד לא יכול להיעלם בלי לעורר מהומה.

ומה אנחנו צריכים מהומות. וחוצמזה, ילדים זה... אף פעם לא היה העניין שלי. אני מכיר כאלה שכן אוהבים – אבל זה לא העסק שלי. זה רק מה שחסר לנו, להתחיל להטיף מוסר אחד לשני. כל אחד, והעסק שלו. ככה זה צריך להיות, אחרת זה לא ייגמר טוב. מה אנחנו צריכים מהומות, מה אנחנו צריכים סיבוכים. גם ככה מסובך לנו.

שנים לקח לי כדי להביא את עצמי למקום שלי, למעמד שלי. ועשיתי את זה בדרך שלי.

אני מקלף את עצמי מהמיטה, תחושה נעימה של שובע מתגלגלת לי במעמקי הבטן. הבלונדה מאתמול היתה, הממ, עסיסית מאוד. בדיוק כמו שאני אוהב. לא צעירה מדי, חלילה לא צעירה מדי, אבל גם לא מעבר לשיא. 31, 32, אני מנחש. יש לה עוד כמה שנים טובות, שנים טעימות, לפניה. והיא תבקר אצלי עוד הרבה, פעם בכמה חודשים, ככה. לא יותר, אני לא רוצה לבזבז אותה מהר מדי.

המים במקלחת מתעוררים לקראתי, עוברים מקר, לחמים, לחם מאוד. אני אוהב לחוש אותם זורמים לי על הגוף, מתערבלים באדום סביב הרגליים שלי, שוטפים ממני את כל המיצים של הבלונדה. החדר מתמלא אדים, מסתיר את העולם מאחורי חומה לבנה, מתערפלת. אבל אני לא צריך להביט בראי כדי לדעת איך אני נראה. כמו בית מטבחיים, אני נראה.

אני מלקק את השפתיים, טועם אותה בפעם האחרונה ומפנה את הפנים ישירות לזרם הרותח. זהו, עכשיו כבר לא נשאר ממנה דבר עלי. לא פיזית, לפחות. בטח לא נפשית, מזה נגמלתי מזמן. היא, אמנם, שלי, אבל אני אשחרר אותה ממני בעיתוי הנכון. עוד שלוש, ארבע שנים. שהיא תוכל, איכשהו, להספיק ולהביא ילדים. יופי של גנים יש לה, בדיוק כמו של האמא שלה.

היתה טעימה, האמא שלה.

סוזי, קראו לה, אם אני לא טועה. היא היתה מניו יורק, במקור, ובאה לתל אביב אחרי כמה חודשים בקיבוץ, בשביל להתחבר לחיים, למוזיקה, למשהו דומה לעולם שהיא הכירה. בבת אחת היא מחזירה אותי למסיבה הראשונה בה הכרתי אותה, לא רחוק מהמקום בו אתמול קטפתי גם את הבת שלה.