"קדימה, נלך".
אני יוצא מההנרי באיטיות, גלית כמה סנטימטרים לפני. אני מכוון אותה לאן שאני רוצה, בלחיצות קלות על המותניים שלה. שם נגיעה, פה טפיחה. היא נענית במומחיות להנחיות, אבל מדי פעם מאיטה ומצמידה את הישבן שלה לפרונט שלי. היא מוכנה, האף שלי יודע. כבר חצי שעה שהיא מוכנה, מפיצה ניחוחות לכל עבר מאז שהסכמתי לקחת את הסקס ולתת את הקטע שלי על הבמה.
האמת שהיא מוכנה כבר כמה שנים.
"שמאלה", אני משדר לה באצבע אחת על הגב התחתון, והיא מתקשחת ופונה בצייתנות. מסביבנו מוניות מתרוצצות בנתיב הפרטי שלהן, זוגות חבוקים מדלגים על שלוליות שחורות בסדקי המדרכה, וחבורות של צעירים שממהרים להגיע לאיזה חור כזה או אחר. חלק ימצאו את עצמם בהנרי, ימלאו אותו ככל שהשעה תתקדם. ככה זה תמיד, שם. מתחילים חלש את הלילה, גומרים אחרונים וחזק. וזה טוב לי. הקהל המאוחר משלם יותר, וההנרי רווחי לי כבר לא מעט שנים.
גלית שוב עוצרת בכוונה, ואני מתנגש בה מאחור, מחזיק בה כדי שלא תיפול. היא אוהבת לעשות לי את זה, השובבה. לבדוק אם גם אני מוכן ומוצק בשבילה, לתת לי להחזיק אותה. זה חלק מהמשחק שלנו, היא הסבירה לי פעם. ואני לא ידעתי בכלל שיש לנו משחק.
"ישר, עכשיו", אני לוחש לה באוזן ונותן לעורף שלה לחוש את השיניים שלי. "ישר".
היא לא זוכרת את הדרך לסטודיו, למרות שעשינו אותה כמה וכמה פעמים. אני לא אוהב שהן זוכרות פרטים עלי. זה יכול להוביל לאי נעימויות, ואם יש משהו שאני שונא - זה אי נעימויות. השקט שלי חשוב לי. אף אחד לא צריך לדעת מי אני. במיוחד לא אף אחת.
"איפה חנית?" היא שואלת.
"תמשיכי", אני אומר לה בשפת האצבעות, שעכשיו כבר נמצאות בתוכה, מנצלות את החצאית הקצרצרה שלה ואת הפרטיות הזמנית שהיא העניקה לנו בתוך ההמון. "תמשיכי", אני נכנס ויוצא קצת, והיא משתנקת אבל מצליחה לשים רגל אחת לפני השניה ולצעוד, אולי לצלוע, קדימה. בקושי מצליחה.
אנחנו ממשיכים קדימה, היא על סף אקסטזה, אני ברגשות מעורבים.
מצד אחד, מזמן לא ניגנתי. יש משהו בסקסופון שמאוד דומה לקול אנושי, ואני מאוד נהנה לצרוח את עצמי דרכו ולצאת עם קול יותר יפה מהצרידות הרגילה שלי. וגם ניגנתי קודם קטע מיוחד, שזרק אותי לניו אורלינס, לחור קטן שהייתי מנגן בו בפיפטיז. מזמן, מזמן. קטע של צ'רלי פארקר, במקור, שהוא היה מנגן יחד עם דיזי. היינו יושבים שם, אפופים בסיגריות ובבירה תוצרת בית, בקושי נושמים אבל מאלתרים את הנשמה. הייתי הלבן היחיד שם, אבל לא היה להם אכפת. יכולנו לצרוח ולהקיא מוזיקה ימים שלמים. לשכוח מהכל.
אבל מצד שני, הרי לא התכוונתי בכלל לנגן. הרי באתי כדי לשתות קצת את גלית. היא טעימה קבועה שלי, כבר מספר שנים, ותמיד זמינה לי כשאני צריך משהו. אני אפילו לא צריך להסביר לה יותר מדי, רק להגיד לה מקום ושעה. לפעמים אני אומר לה רק את השעה, והיא יודעת שאני אקח אותה מההנרי. זה עניין של מסורת. שם פגשתי אותה בפעם הראשונה, כשהיא עוד היתה רווקה. פעם אחת היא הגיעה עם החברות שלה, ובפעם השניה סתם ישבה לבד על הבר.
YOU ARE READING
Unknown
General Fictionהיא יכלה לפתח תרופות מצילות חיים, אבל מעדיפה לעקוב אחרי זוגות בוגדים וליצור אמנות ארוטית. היא מסובבת ראשים אבל מעדיפה לא להיות כבולה לאף אחד. לוותר על הכל כדי להישאר צעירה לנצח. באחד ממעקביה היא מגלה סוד אפל שמצליח לערער אותה ביותר מדרך אחד. ואולי ה...
