Unknown

פרק 5

"הגיע הזמן שתתקשרי אליי בחזרה!" אני צועקת על ליטל בטלפון.

מהבוקר אני מתקשרת אליה והכלבה מסננת אותי, דווקא בפעם היחידה שאני זאת שצריכה אוזן קשבת.

"את הולכת פשוט להיטרף כשאספר לך מה עבר עליי!" אני מוסיפה.

"עלייך?" היא עונה לי, "תום בער מחום באמצע הלילה ונאלצתי להישאר איתו בבית. כל היום הוא לא עזב אותי לרגע, אפילו לא יכולתי לענות..."

היא מתחילה לספר על היום המשעמם שלה ואני שוב שוקלת להחליף חברה.

"ליטל, תתרכזי שנייה. אני צריכה אותך ויכולים לקטוע את השיחה שלנו כל רגע".

"מה קרה?" סוף סוף היא קולטת שאני לא צוחקת. "זה בראד פיט מאתמול? הוא עשה לך משהו?"

"מאתמול?" אני שואלת בכנות ומנסה לחשב את הימים. "גאד, אני מרגישה שעבר מאז שבוע. בראד לא עשה לי כלום, ברמה מאכזבת. כל מה שקרה אחרי שהוא הלך, לעומת זאת..."

אני מספרת לה בקצרה על הפריצה והמצלמה, ועל השיחה הנוקבת עם הבוס שלי שכנראה הפך להיות מהיום הבוס שלי לשעבר. וזאת מבלי לשלם לי על החודש האחרון.

אני שומעת את האיפוק בנשימותיה. אם היא לא תוציא את ה"אמרתי לך" מהמערכת שלה היא תתפוצץ כל רגע.

"אמרתי לך!"

חבל שלא רואים חיוך בטלפון.

"תמיד הרגשתי", היא ממשיכה, "שהעבודה הזאת תסבך אותך בצרות. עכשיו הזמן לצאת מזה. לפני שיהיה מאוחר מדי. אולי תסעי לצפון, תגורי אצל אימא שלך כמה חודשים?"

"מה פתאום אצל אימא שלי?!" אני נחרדת. "לא, לא. אני צריכה את המצלמה שלי. אני חייבת למצוא את מי שגנב אותה ולהבין למה הם עשו את זה".

"אולי תפני לשוטר הזה, נו... זה שאת שוכבת איתו לפעמים, איך קוראים לו?"

מתן... הגוף שלי מתעורר מחדש לאזכורו של השוטר הפרטי שלי. הוא דאג ללקק את עוגת הקצפת של אריאל מכל פיסת עורי, אבל זה הדבר היחיד שהוא עזר בו.

"התקשרתי אליו באותו הרגע. לא, הוא לא עזר. לפחות הוא סיים את העבודה שבראד הקטן השאיר אחריו. תאמיני לי החנל"שים האלה יודעים מה הם עושי -"

"החמל"שים?" היא שואלת. דווקא זה מה שהטריד אותה מכל הסיפור שלי?

"חנל"שים - חנונים לשעבר. נו... את לא זוכרת את התאוריה שלי? שלא היו להם שרירים בתיכון, אז הם למדו איך למשוך את הבנות בכישורים אחרים?"

"כן", היא נזכרת, "ובסוף הם גדלו, פיתחו שרירים, אבל הכישרון נשאר".

"בדיוק".

"יש לך כל כך הרבה תיאוריות שאני כבר לא עוקבת", היא צוחקת.

אם היא הייתה מקשיבה לתיאוריות שלי היא לא הייתה מתחתנת עם פר הרבעה.