(Wo)Men Only - Completed

Chapter 8

המרתון מתחיל! הוא יהיה עד פרק 10 (:

ולפרק:

״את בטוחה שאת בסדר?״ קליאו שואלת פעם נוספת, מנסה לוודא זאת. הדבר רק מעצבן אותי יותר.

אני נותנת מכה חזקה לשק האגרוף בעצבים. ״אמרתי לך כבר שפאקינג כן!״ אני צועקת. ״אז יש לך שתי אפשרויות: לעזוב את העניין, או לצאת מהבית שלי.״ קולי עדיין מעט מורם, אך יותר חלש מהקודם. הוא טעון בכעס.

היא מנידה בראשה. ״אף פעם לא צעקת עליי. לפחות לא ככה. בטח לא כשכל מה שאני רוצה לעשות זה רק לעזור לך.״ היא אומרת באכזבה ומנידה בראשה שנית. היא מסתובבת והולכת לכיוון הדלת של חדר האימונים - אשר קרוב למרתף העינויים -, יוצאת מהחדר.

האווירה בחדר מלאת אכזבה וכאב, על אף שהאדם היחיד שנמצא בו, זו רק אני.

אני מעיפה את כפפות האגרוף מידיי.

הו, נו, לעזאזל! שום דבר לא פאקינג הולך לי! די, נמאס לי כבר.

אני מתיישבת על הרצפה, חצי מקפלת את רגליי, שמה את מרפקיי על ברכיי ומשפילה את ראשי אל כפות ידיי.

אני מנסה לנשום עמוק, לנסות להבין מה לעזאזל קרה לי.

מה קורה לי? מה עובר עליי? אני חוזרת שוב לגיל שמונה-עשרה ותשע-עשרה? אני חוזרת שוב למציאות בה אני רגילה לעבור התקפי חרדה ודיכאון על בסיס יומי? נמאס לי מזה כבר. אני לא רוצה לחזור למציאות ההיא. איתו.

דמעות נקוות בעיניי וממהרות לחמוק מהן. הן זולגות על פניי במהירות ומחליקות על גבי כפות ידיי. המים המלוחים הזולגים על פניי מחליקים על גבי שפתיי ומתבלות את פי במליחות מרירה, ואיתם גם ממלאים את לבי בכאב. אני מייבבת ומתייפחת בשקט, בקושי מוציאה צליל.

אסור לי להראות רגשות ממילא. אני ראש מאפיה, אני חייבת להיות חזקה למען כולם.

די כבר. די. פשוט נמאס לי כבר. נמאס לי לבכות, נמאס לי להפסיד, נמאס לי מזה שאנשים נפגעים בגללי. נמאס לי… נמאס לי להיפגע מכולם. פשוט נמאס לי.

אני שומעת את הדלת נפתחת, אבל לא מייחסת לכך חשיבות. זה בטח כלום.

״הופ.״ אני שומעת את קולה של אימא.

אני מרימה את ראשי מכפות ידיי. אני מנגבת את הדמעות מפניי וקמה לעמידה. אני מסתובבת כדי לגלות את האישה היחידה - פרט לקליאו - שידעה מראש שאני מסוגלת לנהל את מאפית אינדיאנה ביד רמה. היא לא רחוקה ממני כל כך, מכיוון שהמקום בו אני עומדת - האזור של שקי האגרוף - לא רחוק כל כך מהדלת.

שיערה, בניגוד לשלי, בצבע חום-שוקולד כהה. הוא מגיע לה עד אחרי כתפיה. מצחה קטן יחסית, וגבותיה הכהות בולטות מעל פניה. עיניה האפורות - אותן ירשתי ממנה - בולטות מאוד על עורה הבהיר כשלי, אותן עיניים בהן אבא התאהב לפני שנים, כאשר הוא היה במצבי: כאשר הוא רק נכנס לעסקי המאפיה והתחיל לשלוט בה ביד רמה והגונה. אפה הנשרי בולט על גבי פניה. שפתיה הבהירות והעבות מתוחות לקו יחסית דק. על פניה מונחת אשרת דואגת ממצבי. לסתה העדינה מהודקת מעט ומעט מבליטה את סנטרה השקוע.