(Wo)Men Only - Completed

Chapter 29

סליחה על ההעלאה המאוחרת, אני לא בבית (:

אשמח שתגיבו ותצביעו אם בא לכן (: תגידו את דעתכן קצת על הדמויות וזה, אני תמיד אוהבת לקרוא את זה חחחחחח. אוהבת ❤️

ולפרק:

״הופ? הו-ו-פ? בלה? בייבי? קומי.״ יד גדולה מנערת אותי. קול עמוק ומעט צרוד מדבר אליי.

אני מזיזה אותה שוב ושוב, כאשר היד חוזרת פעם אחר פעם לכתפי. ״אתה מעצבן אותי. לך מפה.״ אני בולעת את המילים.

צחוקו העמוק נשמע באוזניי ובמהרה גופי מתנתק מהמיטה הרכה, הנוחה והחמימה. ידיים גדולות ושריריות אוחזות בי.

אני מפהקת ופוקחת את עיניי באיטיות. אוטומטית, ידיי נשלחות לצווארו ואוחזות בו בחוזקה.

״אוקיי, אני מצאתי דרך להעיר אותך.״ הוא זורק לאוויר. עיניו הכחולות מעט נוצצות.

אני נעמדת על המיטה ואז קופצת על סבסטיאן ככה שידיי נכרכות סביב צווארו ורגליי נכרכות סביב מותניו. ״חיבוק!״ ידיו תופסות במותניי. אני נצמדת אליו וקוברת את ראשי בשקע צווארו. ״אתה יודע, לא קראת לי ׳בלה׳ כבר הרבה זמן.״

״נכון.״ הוא מהמהם לחיוב בזמן שמתקדם לאנשהו. ״גם אני אותך.״ הוא אומר באקראיות מוחלטת.

אני מנתקת את ראשי מצווארו ומסתכלת עליו בבלבול. אני מכווצת את גבותיי קלות. ״הא?״

״גם אני מחבב אותך.״ הוא מסביר, מה שגורם לחיוך לעלות לשפתיי.

אני נתלית עליו, כמו קוף קטן. ״סבסטיאנו?״ אני קוראת לו בפעם הראשונה בשמו המלא.

הוא מניח אותי על הרצפה על כפות רגליי. ״לא קראת לי ככה כבר הרבה זמן.״ הוא מחזיר, מחייך ושולח את ידו לשיערי, משחק איתו ומעביר בין שיערותיי את אצבעותיו השמנמנות.

אני מושכת בכתפיי. ״יש לך שם ממש ארוך, זו לא אשמתי.״ אני מתרצת.

הוא צוחק.

האמת, שלא קראתי לו ככה גם בגלל שזה נשמע לי הרבה יותר מדי… רשמי. ו, טוב, גם בגלל שזה ארוך מאוד. האות האחרונה כל כך מאריכה את השם כל כך.

ידיי עדיין אוחזות בצווארו ואני מרימה את ראשי כדי להסתכל עליו.

״את מהממת.״ הוא אומר ללא כל קשר.

אני מחייכת; גם בגלל המחמאה, וגם בגלל שהוא אמר את זה סתם כך, פתאום - משום מקום. ״תודה.״ אני ממלמלת, דוחפת חזרה את ראשי לתוך שקע צווארו. אפי מתחכך בעור צווארו

ידו נדחקת אל בין שיערותיי ואגודלו מתחיל ללטף את הלחי השמאלית שלי.

״את יודעת, השם שלך מצדיק אותך. את באמת תקווה. את נותנת לכולם תקווה. את טובה ואכפתית.״ הוא ממשיך להחמיא לי ללא כל קשר.