Dear Louis.. -Larry Stylinson

24

נקודת מבט הארי:

עיניי נפקחו בקושי וכל מה שראיתי היה את המיטה ששכבתי עליה, את הרופאים שמעליי וכשהסטתי את ראשי הצידה ראיתי את הראש הברונטי שלו. עצמתי שוב את עיניי בחוסר כוחות, ממשיך לשמוע את הקול המעומעם של צעקות הרופאים והסירנות סביבנו, ואז, שקט.

בפעם הבאה שפקחתי את עיניי כבר היה חושך בחוץ, והרופאים רצו יחד עם המיטה ששכבתי עליה במסדרון הלבן והארוך, איפה שהוא בהמולה הצלחתי לשמוע את ג'מה, ואולי גם את זאין.

שקט.

-כמה שעות לאחר מכן-

פקחתי את עיניי בתשישות וניסיתי להתיישב, מרגיש את הכאב החד בצד בטני התחתונה, הורדתי את מבטי וראיתי את הצריבה האדומה שהייתה מקור הכאב. נאנחתי בשקט והתיישבתי בזהירות, פוגש במבטו של נייל שחייך אליי "ברוך השב לוחם" הוא אמר בחצי חיוך וגיחכתי מעט, מביט בוילון שבצדי הימיני ואז בנייל במבט מבולבל מעט כי הביט לשם. "תראו מי התעורר, הננס הנעדר" הוא צחקק ויכולתי לשמוע את לואי רוטן, "שלום גם לך תחת מחומצן" הוא מלמל ונייל גלגל את עיניו, חייכתי חיוך קטן, הקול הזה. אני כלכך אוהב את הקול שלו. נשמע כמו הרמוניה של מקהלת מלאכים.
הו לעזאזל, אני נשמע כמו ילדה בגיל הטיפש-עשרה.

לפניי ששמתי לב מה קורה נייל חיבק אותי בעדינות ונבהלתי מעט, הוא גיחך והידק מעט את חיבוקו "תודה" הוא לחש והנהנתי, מחבק אותו חזרה.
"אני אחזור בעוד כמה דקות, אני הולך לעדכן את כולם שהתעוררתם" נייל אמר בחיוך רחב ונופפתי לו לשלום, מחכה שהוא יצא מהחדר כדי שאוכל לדבר עם לואי ביחידות.

ברגע שהדלת נסגרה הסטתי את הוילון ובהיתי בעיניים הכחולות שפגשו בשלי, בוהות בי חזרה.
"ל-לואי" אמרתי בחיוך וקמתי בזהירות, רוכן כדי לנשק אותו אך במקום זאת הוא חיבק אותי במעט בהלה, מה לעזאזל? "היי סטיילס" הוא מלמל ולא יכולתי להיות יותר מבולבל. "חזרנו לשמות משפחה עכשיו?" גיחכתי והוא משך בכתפיו, לוקח את הספר שעל השולחן ופותח אותו, למרות שיכולתי לראות בבירור שהוא לא רצה לקרוא. "אז... למה לא נתת לי לנשק אותך?" שאלתי לאחר כמה רגעים של שקט והוא השאיר את מבטו על הספר כשאחיזתו בכריכה התהדקה מעט, "למה שתנשק אותי?" הוא שאל בקול תמים וגלגלתי את עיניי "אתה לא זוכר שנישקת אותך באסם? אז לא התנגדת" אמרתי והוא משך בכתפיו שוב "איזו נשיקה? אני לא יודע על מה אתה מדבר" הוא מלמל והבטתי בו בהלם "אתה באמת עומד להכחיש את מה שקרה שם?" שאלתי בפליאה ואחיזתו התהדקה עוד יותר בכריכה "אין מה להכחיש כי לא קרה כלום" הוא אמר וגבותיו התכווצו מעט, אני לא פאקינג מאמין לו, הוא עשה את זה, שוב.
"אתה כלכך לא בוגר עכשיו" גיחכתי ללא הומור והנדתי בראשי כלא מאמין, קם מהמיטה שלו בכעס והוא סופסוף הרים את מבטו אליי. "על מה אתה מדבר? אני מאוד בוגר" לואי קבע וגלגלתי את עיניי "כן, אני רואה" אמרתי בסרקסטיות והוא כיווץ את גבותיו שוב "למה אתה חושב שאני לא בוגר?" שאל ושילב את ידיו כשצחקקתי בחוסר רצון "אתה מכחיש את זה שאתה נמשך אליי" אמרתי והוא פער את עיניו "אני סטרייט!" לואי אמר בכעס וקם מהמיטה, מתקדם אליי בכעס ודוחף את אצבעו על חזהי "אני סטרייט, זה שאתה רוצה למצוץ לי לא מדליק אותי, זה אומר שאני פאקינג סטרייט!" הוא צעק ורק חייכתי חצי חיוך "זה לא אומר שאתה לא נמשך אליי" אמרתי בחיוך משועשע ומשכתי בכתפיי, הוא פתח את פיו לומר משהו, אבל שום דבר לא יצא מפיו. "כן?" התגריתי והוא כיווץ את ידיו לאגרופים שרעדו מזה שאגרף אותן חזק כלכך, "אני פאקינג שונא אותך!" לואי צרח וגיחכתי, מסיט את מבטי לדלת שנפתחה ונייל וליאם נכנסו בה "לואי-" ליאם התכוון לומר משהו אבל לואי יצא בכעס מהחדר, טורק אותה אחריו.
"מי השתין בקוקו פופס שלו היום?" ליאם מלמל והבטתי בהם במבט תמים, מושך בכתפיי.
אני רק אמרתי לו את האמת.

הוא רוצה להיות זין?

שיתמודד עם ההשלכות.
*************

נקודת מבט לואי:

זין.

חרא.

חתיכת זין חרא.

זין, פאק, חרא, חתיכת ראש זין.

כל הקללות שבראש שלי לא הפסיקו, אני כלכך שונא אותו.

זאת אומרת, אני יודע שלא, אני לא- וזה מה שעוד יותר מכעיס אותי.

ואני לובש שמלה של בית חולים, כותונת? ככה קוראים לזה?
בכל מקרה, אני נראה כמו פאקינג אישה בשנות השישים לחייה. יצאתי בכעס לחצר בית החולים והרגשתי את הקור חודר את עצמותיי, אולי זאת לא הייתה הבחירה הכי חכמה לצאת עם השמלה הזאת החוצה באמצע ינואר. הבטתי מסביבי והאדם היחיד שראיתי היה עם גבו עליי כשהוא ישוב על ספסל.
הלכתי בשקט והתיישבתי לידו, "יש לך סיגריה?" שאלתי והבטתי באצבעותיי כשהרגשתי את מבטו של האדם עליי.

"לואי?" 
הרמתי את מבטי אל האדם שקולו היה נשמע מוכר והבטתי בפניו המבולבלות באותו מבט.
הנהנתי "זאין- נכון?" שאלתי כדי לוודא, הוא הנהן חזרה בחיוך קטן ונשפתי בהקלה, רואה את האוויר שיצא מפי בגלל הקור שבחוץ.
המשכתי להביט בזאין שהעביר לי סיגריה והוציא עוד אחת לעצמו, שם אותה בין שפתיו כשבהיתי בו והוא גיחך "למה אתה בוהה?" הוא שאל בחצי חיוך ומשכתי בכתפיי, צופה בו מדליק את הסיגריה שבין שפתיו ומביט בי בציפייה "פשוט לא חשבתי שאתה מהאלו שמעשנים, אתה יודע אחריי כל מה שקרה אז בבר" מלמלתי ושמתי את הסיגריה בפי, רוכן קדימה כשזאין הדליק לי אותה ושאפתי פנימה את העשן עד שמילא את כל ריאותיי. הוא לקח שאיפה עמוקה ונשף את העשן באיטיות החוצה לפניי שענה "חרדה, אני מעשן כדי להירגע" זאין ענה בשקט, הנהנתי ושאפתי שוב. "למה עכשיו אתה מעשן?" שאלתי והוא הקפיץ את רגלו "רבתי עם ליאם על העבודה שלי בשיקגו, אם אני אחזור או לא" הוא אמר בשקט ושאף שוב, העברתי יד בשיערי "אתה רוצה לחזור?" שאלתי והוא משך בכתפיו "כן, אבל לא בלי ליאם, והוא לא מוכן לעבור" זאין מלמל והמשיך להקפיץ את רגלו "אולי תנסה לדבר עם הבוס שלך, תראה אם יש אפשרות שתישאר" הצעתי והוא בהה למרחק,
"אולי" הוא מלמל והביט בי בחיוך קטן. "תודה" הוסיף ומשכתי בכתפיי "אני אומנם חרא לרוב האנשים, אבל אני תמיד אנסה לעזור, ואתה בסדר גמור" אמרתי בחצי חיוך והוא צחקק "תמשיך, תמשיך" זאין אמר וזרק את ידו לכיווני בחיוך כשגלגלתי את עייני, "תיזהר במילים שלך זאיני בוי, שאני לא אתחיל לקרוא לך בשמות החיבה המופלאים שלי" אמרתי בחצי חיוך וכיביתי את הסיגריה כשקמתי מהספסל, רואה אותו מכבה גם את שלו וכשקם כרך את ידו סביב כתפי,

"מה שתגיד גמדון גינה" הוא אמר בחצי חיוך והתחלנו ללכת.

"אתה מדבר כאילו אתה גבוה, זאין."

"שתוק."