Dear Louis.. -Larry Stylinson

18

הארי הניח על שולחן העץ בסלון מגש עם עוגיות זנגביל, התגעגעתי לחג המולד, למרות שאת רובם ביליתי לבד עם הסיגריות שלי. ״אז כינסתי אותכם כדי להסביר על הטיול שנצא אליו מחר״ הוא התחיל לספר כשכל היושבים לקחו אחת מהעוגיות של המגש, חוץ ממני. אני חייב להתרחק מכל דבר שקשור אליו, למרות שאני מחבב אותו מאוד, ולמרות כל מה שאוליביה אמרה, אני מניח שאני פשוט פחדן ואנוכי. ״הארי אנחנו נוסעים אל הטיול הזה בכל שנה, זה באמת הכרחי?״ ליאם נאנח ולקח עוד עוגיה מהמגש, ״יש כאן שני אנשים חדשים שמצטרפים אל הטיול, אל תהיה אנוכי״ זאין אמר בשקט וליאם שלח אליו מבט מרוגז ״תראו מי החליט להסביר דברים, רוצה להסביר עוד כמה?״ ליאם ירה אליו את המילים בכעס והארי גלגל את עיניו ״תשתקו שניכם, אני רוצה לדבר איתכם וללכת לישון, יום ארוך מחר״ הארי נאנח ושניהם שתקו שוב, אני חושב שליאם מנסה לשרוף את זאין במבט שלו, למרות שאני מבין אותו, הוא עזב בלי אזהרה, ואני מפחד שזה יקרה גם לי. הם הפכו מאוהבים, לזרים. ״לואי? אתה מקשיב?״ קולו של הארי עורר אותי ממחשבותיי, והסתכלתי עליו במבט תמים, הוא נאנח ונראה מרוגז מכך שלא לוקחים אותו ברצינות.
״אמרתי שהטיול יהיה שלושה ימים, במקום שהוא רק שלג, זה בשטח רחב של כמעט אלפיים קילומטרים, אז נצטרך להישאר ביחד. מחר אני אתן לכם מכשירי קשר כדי שאם תלכו לאיבוד תוכלו לתקשר עם שאר הקבוצה, עד כאן ברור?״ הארי אמר וכמעט השתנקתי, אלפיים קילומטרים? הם נורמליים?
זה עוד אחד מהפחדים שלי, אני שומר את כולם מתחת לדמות הקשוחה של לואי, לואי שלא אכפת לו מדבר. אני שונא להיות במקומות גדולים שאפשר ללכת לאיבוד בהם בקלות, מה אם אף פעם לא ימצאו אותי? זה מרתיע אותי.

אחריי חצי שעה של הסברים על כך שנשהה בבקתות לאורך הדרך שהארי שכר בשלושת הימים, ועל כל מני אטרקציות ודברים שנוכל לראות בדרך כולם התפזרו לחדרים, אני מניח שאנחנו נקנה בגדים שם, או בדרך, בהתחשב בעובדה שלאף אחד כאן אין מזוודה לפי מה שראיתי, רק תיקים שמתאימים ליומיים שינה. נכנסתי למיטה והתכסתי עד לקו מותניי, משלב את ידיי מאחוריי ראשי ומביט במבט ריק בתקרה, לא היו מחשבות כרגע, הראש שלי היה ריק ושקט, שקט שצרם בכל עורקיי וגרם לצרמורת לזחול במורד גבי. אני לא יכול להגיד שאני לא חושש ממחר, אבל אני פשוט אצטרך לחזור להיות לואי שאף אחד לא סובל, אני מניח.
עד אז, לילה טוב.
******
פקחתי את עיניי בתשישות לרעש של דיבורים רבים והתיישבתי במיטתי, משפשף את עיניי כשדלת החדר נפתחה, והארי עמד בה. ״יופי אתה ער, אנחנו יוצאים בעוד עשרים דקות, תתארגן״ הוא אמר ללא טון וסגר את הדלת, מותיר אותי לבדי, הוא פגוע, ברור. קמתי מהמיטה וניגשתי אל חדר המקלחת שהיה בחדר גם כן, שוטף את פניי ומצחצח את שיניי במברשת השיניים החדשה שהייתה שם. אחריי שסיימתי בחדר הרחצה והתלבשתי, סידרתי את המיטה ויצאתי אל הסלון שבו כולם חיכו רק לי, ירדנו למטה ונפרדנו מאמו של הארי, ג׳מה ומשפחתה ואז הסתדרנו באוטו. הארי התיישב במושב הנהג, ליאם לידו ואני ישבתי בין אוליביה לנייל במשוב האחורי, כשזאין יושב בבגאז׳.
״זה מדהים איך שום דבר לא השתנה בשכונה הזאת״ הארי גיחך והניד בראשו, מזמזם את השיר שהתנגן ברדיו והסתכלתי מחוץ לחלון, מביט בילדים שמשחקים בשלג, כמה משפחות הולכות ברחובות, והכל היה כלכך צבעוני, הייתה הרגשה של בית. ״תגידו להתראות כי פעם הבאה שתהיו פה כנראה תהיה שנה הבאה״ הארי גיחך כשעברנו עץ אשוח גדול במרכז כיכר, היו עליו מאות קישוטים ונורות חג, בקודקודו נעוץ כוכב זהב. עברנו את שער הכניסה הגדול ונייל שרק ומחא כפיים
״קדימה לטיול בייבי!״ הוא קרא וכולנו צחקנו.