המסומנת

פרק 52

כיסא נגרר.

גיר חורק.

ילדים צוחקים.

צעקת נזיפה.

גיחוך.

שקט.

השיעור התחיל.

קולו של מר ווקר ריחף מעל ראשה הכואב של אנה בהמהום.
היא לא מסוגלת להבין מה הוא אומר, למרות שהיא יושבת בשורה הראשונה והוא עומד ממש מולה, בחזית הכיתה.

ליטוף נעים ריפרף על ידה, זו אמילי.
היא מדברת, אבל המילים בקושי נשמעות מבעד לכאוס שמשתלט עליה.

אלוהים, המוח שלי מתפוצץ!

"אולי יש לאמליה תרופה להביא לך?" המשפט נשמע מבעד לקולות הרקע. "שמעתי שהשתכרת אתמול.." דאגה.

אנה חופנת את פניה בידיה.
"אני בסדר."
למה שתיתי כל-כך הרבה?

הזיכרון שלה מהמסיבה מאוד מעורפל, בכל פעם שהיא מנסה להעלות חלקים משם לראשה, מפלח את מצחה כאב חד.

כשהתעוררה בבוקר מהשעון המעורר, עדיין הייתה לבושה בבגדי המסיבה.
היא ניסתה להקיא בשירותים, אבל לא הצליחה, הבחילה תקועה עמוק בגרונה יחד עם תחושת אשמה איומה.

מה קרה אתמול?

דלת הכיתה נפתחה.
סופיה נכנסה באיחור מבלי להסביר למורה מדוע איחרה, התיישבה במקומה בכתפיים שמוטות ואז הסיטה את מבטה לעבר אנה.

עיניהן נפגשו.

"את פשוט השפלת אותי!"

אנה מעסה את ראשה בתגובה להלם הכאב שפרץ בו.

סופיה נראית מרוסקת. פגועה.
משהו במבט שלה נותן לאנה תחושת דז׳ה וו.

"שכבנו בלילה ההוא."

"אני ולוקאס, Idiota!"

הצעקה שולחת הדהוד בראשה וידה עולה ישר לפיה. הבחילה גוערת בה.

עיניה פוגשות לשבריר שניה בניקולאס, דאגה משתקפת מעיניו.

היא מרגישה כאילו היא לא מסוגלת לנשום.

"אני חייבת לצאת." משתנקת, קמה מכיסאה בהפתעה, חולפת על פניו של המורה וממהרת לדלת.

מר ווקר צעק משהו אבל שמיעתה מטושטשת, היא אפילו לא שמה לב שטרקה את הדלת מאחוריה, אלא רק המשיכה לרוץ במסדרון.