המסומנת

פרק 31

אתם מכירים את השקט הנעים הזה?
השקט המרגיע שמאמינים שנמצא רק במקום אחד, אחרי שמתים.

השמיים היו כחולים והשמש הייתה בשיאה, נותנת אור לגינת דשא שלווה באמצע שום מקום.

אנה ישבה ברגליים מקופלות על דשא ירוק ובריא. היא הייתה לבושה במידי האקדמיה.

רוז שכבה לידה והסתכלה על השמיים ברוגע. היא הייתה לבושה בשימלה לבנה ודקיקה.

הצוואר שלה היה נראה רגיל לגמרי,
היא הייתה נראת חיה.
אם אנשים היו רואים אותה ברחוב, מעולם לא היה עולה בדעתם שהיא נרצחה.

"לא חשבתי שזה יקרה."
אמרה רוז והמשיכה להסתכל על השמיים.
"לא ידעתי שככה זה יגמר בשבילי."

אנה הרגישה את ליבה נסדק.

אך לעומתה, רוז הזדקפה לישיבה.
"כלומר, היה לי מזל גרוע עד כדי כך?" היא צחקקה.

אנה הביטה בה.
"אני לא מסוגלת לצחוק על זה, ואני צוחקת על המון דברים."

רוז שלח מבט דואג לאנה.
"יש דברים שחייבים לקרות, אני השלמתי עם זה." היא ניסתה לעודד אותה והניחה את ידה על כתפה ברכות.

אנה חיבקה את רגליה המקופלות והסתכלה על הדשא. "אולי... אבל זה בכל זאת כואב." היא תלשה ביד אחת קבוצה קטנה של דשא.

רוז חשבה לרגע.
בהחלטה מהירה היא נקשה באצבעותיה.

לפתע הן היו במקום אחר.

שדה פרחים. 

שתיהן שכבו על הפרחים ראש ליד ראש, אך הפוכות.

המקום הזה נתן אווירה רגועה ושקטה.
הן דיברו לאט וללא חשש.

"איפה אנחנו?" שאלה אנה בשקט ועצמה את עיניה בחיוך עדין ורגוע.

"במקום האהוב עליי, נעים פה." ענתה רוז ועצמה את עיניה גם היא.
"אני באה לכאן הרבה, זה כמו מחבוא בשבילי." חיוך עלה על פניה.

היה שקט נחמד לכמה דקות שהרגישו כאילו היו כמה שניות נעימות.

"רוז?"

רוז ענתה לאנה בהמהום רגוע.

"את שמחה?" אנה שאלה בדאגה.
"את מרגישה כאן טוב?"

לרוז לקח כמה שניות לענות, אך כשהיא ענתה היא הייתה בטוחה בעצמה.
"אני רוצה להראות לך משהו."

שוב, היא נקשה באצבעותיה.

הן היו במקום אחר.

הפעם היו במדבר.
אך לא מדבר חם ומעיק, אלא במזג אוויר מושלם.