פרק 15

1.5K 114 80
                                    

"אז זכר זה לנקבה ונקבה זה לזכר?" אנה שאלה את ניקולאס בתהייה ונראתה מעט מתבדחת.
ניקולאס בתגובה ציחקק בגבריות,
"כן זה מוזר אני יודע, אבל מתרגלים." הוא הסביר.

אנה הנהנה וכתבה את הכלל במחברת שלה.
הכתב של אנה מגוחך, דומה לכתב של אנשים שחיו לפני מליון שנה.
לא משנה כמה ינסו לקרוא את מה שהיא כותבת, רק אחדים יצליחו.

היא הביטה בכתב היפה והמסודר של ניקולאס מעל הכתב שלה.
כמה דברים מושלמים יש בנער אחד?
זה בכלל הגיוני?
טוב.. אנה כבר לא יודעת מה הגיוני ומה לא,
לפני כמה ימים העולם שלה התהפך לגמרי.

המילה הזאת עדיין רודפת אותה; קורבן

הם יושבים על הכורסאות הנוחות בספריה.
ניקולאס עוזר לאנה ללמוד דברים שהיא לא טרחה לדעת עד עכשיו,
כמו שם המספר.

"אתה מבין, למה אני צריכה לדעת את זה?
אני חייתי עם עצמי מצויין עד עכשיו ודיברתי איך שבא לי." אנה הרהרה בהתלוננות.

המצב הזה הצחיק את ניקולאס, הוא בחיים לא נתקל במישהי כמו אנה.
חברת האנשים שהוא פגש מאוד מצומצמת.
הוא יצא מרחביי הפנימייה רק כמה פעמים אחדות במשך כל חייו, זה מסוכן מידי.

"שלושים ושלוש הזמנות או שלושים ושלושה?" הוא שאל לפתע בהתגרות והתקרב אליה מעט בבחינה.

למה הוא כזה יפה?
מרוב התרגשות אנה הרגישה לחץ נעים בחזה שלה, כאילו שהיא תתפוצץ עוד שניה.

"מספיק! אני צריכה הפסקה, אנחנו כבר מליון שנה ככה, מדברים על מספרים." אנה התחמקה ונשענה על הכורסא חסרת כוחות.

"אתם יכולים להיות יותר בשקט?" הספרנית המבוגרת ביקשה מהם.
אנה העבירה את מבטה אל גברת לבושה בשימלה ארוכה וישנה.
הייתה ליידה עגלה עם ספרים והיא סידרה אותם במדפים.

"אין בעיה, גברתי!" ניקולאס קרא בהתגרות.
הגברת צחקה,
"יש לך מזל שאני אוהבת אותך." היא המשיכה לסדר את הספרים.

אפילו המורות הזקנות אוהבות אותו.

"טוב בואי נצא מכאן אנחנו מרעישים פה." ניקולאס הציע והרים את המחברת הירוקה של אנה מהשולחן.

אנה מיהרה לתקן אותו,
"אתה מתכוון אני מרעישה פה." היא צחקה בשקט ולקחה את הקלמר שלה.

מבלי לשים לב, בפעולה הקטנה הזאת - היא הקסימה לגמרי את ניקולאס שהלך אחריה מיד.

הם יצאו מהספריה והלכו אל מגורי הבנות.
אנה בחנה קבוצת ילדים שצחקו בקולי קולות, הם הזכירו לה את החבורה הישנה שלה.
את זאק... הוא עדיין מחבב אותה?

אולי תגידו שזה אגואיסטי מצידה של אנה,
אבל היא מקווה שכן.
היא מקווה שהוא חושב עליה ישר שהוא קם בבוקר ושניה לפני שהוא נרדם.
היא מקווה שהחבורה לא שכחה ממנה, כמו שהיא לא שכחה אותם.

המסומנתWhere stories live. Discover now