My story

פרק ~1~ זיכרון ישן

"Just like before"

מאז שאני זוכר את עצמי אני לבד. יותר נכון מאז גיל ארבע עשרה.
אני לא זוכר דבר מהחיים הקודמים שלי. יש רק כמה דברים בודדים שאני יודע.
השם שלי הוא לריאן לור. אני בן שבע עשרה.
ואת אמא אני זוכר רק לכמה רגעים. היא הייתה מורדמת שהתעוררתי. זכיתי רק לכמה ימים אך לאחר מכן היא מתה.

הסבירו לי שאני ואמא היינו בתאונה קשה ובגלל זה איבדתי את הזיכרון ואת אמא.
אני לא ממש מצליח להבין, למה היא נהגה במהירות כזו ?
או למה היו ברכב כל חפצינו.

מאז אני פשוט מסתובב בבתי אומנה.
אני צריך להודות שכף רגלי לא דרכה בבית יתומים. תמיד אומרים שיש לי מזל כי שם גרוע בהרבה.
חוץ מאיבוד הזיכרון איבדתי עוד דבר, את החופש להרגיש בריא.
יש לי כדורים שאני לוקח באופן קבוע, כמובן בדיקות בכל כמה זמן בבית החולים.

כפי שאמרתי אני לא בן אדם בריא. גופי לא מלא בצלקות. רק שתיים. אחת בראש אותה הצלקת שגרמה לי לשכוח הכל. ובחתך ארוך באזור בטני.
הרופאים טוענים שהפצע בבטני כבר היה פתוח עוד לפני התאונה. אבל לא זכרתי דבר כך שזה לא משנה איך הוא נוצר.

אמא השאירה אותי כאן לגמרי לבדי.
לאחר שהיא מתה בדקו אם יש לי עוד קרוב משפחה אבל לאמא שלי אין קרובים. ואין דבר על אבי או משפחתו. אני כמעט בטוח שאין לי אבא. אולי אמא נכנסה להריון ופשוט המשיכה הלאה.
אז אין קרוב אחד, ופשוט נגררתי למערבולת של הרווחה.

אני מחכה כבר לגיל שמונה עשרה. והשנה הזו זה יקרה.
אוכל לקבל דירה. לפחות לשנה ובנוסף לחיסכון שלי אקבל את כספה של אמא ואוכל סוף סוף לחיות.

רוג׳ר נכנס לחדרי הקטן והביט בי.
כן הוא נכנס די בקלות כזו כי אין בבית הזה דלתות.
הם חבורה של משוגעים. הם האמינו שנשדוד אותם או נהרוס את הרכוש העלוב שלהם.
התיישבתי על המיטה ורוג׳ר הנהן ויצא מחדרי.

שטפתי פנים בזריזות ומיהרתי להתלבש.
שיצאתי לסלון הבחנתי בארי שישב ליד אביו וקרא כמה כתבי קודש.
בחיי איזה יצורים. גלגלתי את עיניי. 
סול הבחינה בי מזלזל בהם וסטרה לפני בכעס.
שיט. אחזתי בלחי.

״בלי עיניים כאלה בבית שלי!״ אמרה בארס.
הנהנתי מיד. ״כן גברתי.״
ברוק נעמדה לצידי מביטה בנו בדממה.
״קדימה תצאו האוטובוס כבר כאן.״ סול אמרה.

״אתה בסדר ?״ ברוק לחשה לי. כאילו שאני לא חוטף סטירות כאלה מידי יום.
״כן״ אמרתי שנכנסנו יחד לאוטובוס.
ברוק היא ילדת אומנה בדיוק כמוני.
הכרתי אותה רק השנה שנכנסתי לבית משפחת ווטסון. חבורה של קוקוים. בחיי אין לי מושג איך הרווחה הסכימה להם להכניס אותנו לביתם.
ברוק נראת אומללה. ואני יכול להבין למה.