My story

פרק ~12~ שום מקום

-I miss the shape of your voice
I miss the nape of your neck
I miss the weight of your words
I miss the bruises they left-

-Ella Jane Roth-

ישבתי על הדשא.
הוא כבר לא ירוק כמו שהיה בפעם הקודמת שהייתי כאן, העברתי את אצבעותיי בו. והרמתי את ראשי מביט על המצבה שלי אימי.

אוולין לור
1984-2019

נשפתי ועצמתי את עיניי.
אני מתגעגע אליה אבל עמוק בפנים החלל פשוט ריק.
אני לא מרגיש כלום כלפיה.
אני לא זוכר דבר. שקראה לי בשמי או שחיבקה אותי.
ניגבתי את הדמעות בעיניי.

״אני לא זוכר אותך אמא.״ לחשתי.
״אני אפילו לא יודע איך את נראת שאת צוחקת או מחייכת, או כועסת. שום דבר.״
השפלתי מבט וצבטתי את עצמי.

״אני מצטער שבגללי היית צריכה לעזוב הכל ולברוח איתי.
אני מצטער שהיית במתח כזה גדול שגרם לך לנהוג במהירות מופרזת.
אני מצטער שהרגתי אותך.״ שתקתי ונתתי לשקט סביבי להרגיע את רגשותיי.

״אני לא רצוי..״ מלמלתי והעפתי את האבנים הקטנות שהיו מונחות לצידי רגליי. ״בשום מקום.״

הרמתי את ראשי לשמיים הכחולים מעלי.
״בעולם.״
״אין לי מושג למה אני עוד כאן ואת שם.. הייתי צריך לחיות לבדי במשך שנים אמא, ידעתי שאת קיימת אבל היית רק שם אמא, אוולין...״

חיוך מבוייש עלה על שפתיי.
״הייתי נוהג להתעלם מזה בעבר.. שהנערים האחרים היו מדברים על כמה שהם רוצים לדעת למה ננטשו או נשארו לבדם בבתי אומנה ובבית היתומים.
אני הייתי מעסיק את עצמי בשטויות ומראה שלא אכפת לי כלל.״

״אבל כן היה אכפת לי. ואני חושב שכולם ידעו מזה, בשנה הראשונה הייתי בוכה בלילות. הייתי מתעורר בלילה בהסטריה.
הייתי רוצה יד חמה הייתי צריך את זה אמא.״

״אבל..״ הנחתי את ידי על הקבר הקר שלה.
״אני יודע.. אני מרגיש את זה..״ נתתי לדמעות לזלוג על לחיי.
״אני יודע שאהבת אותי.״

״אחרת לא הייתי ממהרת לקחת אותי משם, לכן אני יודע שהקרבת את עצמך בשבילי.
את האמנת לי בלי צל שספק.״ הנהנתי. ״כן את היחידה אמא את ללא ספק היחידה.״

״אני לא יודע מה קרה באותו לילה אבל אני יודע שלקחת את כל חפצינו בחיפזון ונסענו. אז תודה אמא, תודה שדאגת לי.״