My story

פרק ~3~ מי אתה ?

"Our best memories"

שירדתי למטה הבחנתי באישתו של אמיל.
היא בקושי הביטה בי, וניסתה להביט על כל דבר אחר.
הייתי רגיל למבטים כאלה. תמיד הייתי חריג.

״זו ליליאן.״ אמיל הציג את אישתו והיא חייכה את החיוך הכי מזויף שראיתי מימיי.
חייכתי חזרה רק כדי להיות מנומס.
״זו מאורה ואת אנדי אתה כבר מכיר.״ אמיל אמר.
אנדי נשען על הקיר ורק הביט בי בדממה מכווץ את עיניו. ונראה שאנחנו מבזבזים לו את הזמן.
מאורה חייכה לעברי. היא נערה צעירה, אולי בת שלוש עשרה ?

״קדימה האוכל יתקרר.״ ליליאן אמרה ומיהרה להתרחק ממני כאילו אני נגיף.
התיישבתי במקום היחיד שהיה פנוי.
ליד מאורה.

הבטתי בצלחת מולי. הדבר השנוא עלי בעולם.
פסטה. סליחה אבל אני שונא פסטה.
אני לא יכול לסבול את הריח או את המרקם שלו.
שהגעתי לבית אומנה הראשון שלי אב המשפחה דאג להגיש לי כל ערב את שאריות הפסטה שלהם. אני זוכר שהרגשתי כמו כלב.
ושג׳ולייט הגיעה ושאלה אותי מה שלומי שיקרתי. כי חששתי שיזרקו אותי לרחוב.
לא הבנתי שאני יכול לספר לה ובכך תעביר אותי לבית אחר.

בסופו של דבר הייתי שם ארבעה חודשים כפי שסוכם.
אז במשך ארבעה חודשים שלמים אכלתי שאריות פסטה, לעזאזל אני זוכר את הטעם הדוחה שלו אך הייתי רעב כל כך.
הוא גם מעולם לא הביא לי אותו חם. תמיד קר. תמיד.

״אתה לא רעב ?״ אמיל שאל ופוצץ את הבועה שלי.
הרמתי את מבטי וחייכתי אליו חיוך קטן.
״הפסטה טעימה כמו תמיד.״ אנדי אמר בפה מלא וכבר סיים חצי מהצלחת שלו.
הבחנתי בעיניה של ליליאן עלי. אולי היא לא סומכת עלי כמו אמיל.

״אתה באמת יתום ?״ מאורה שאלה אותי וכולם הביטו לעברה בדממה.
כמעט עניתי שכן אבל אז נזכרתי באיזה מצב מסובך אני נמצא.
״בערך.״ אמרתי לבסוף וזכיתי למבט מאמיל.
״מה זה אומר ?״ שאלה.
״מאורה.״ ליליאן נזפה בה.

הרמתי כתפיים, ״שאין לך אמא או אבא.״
״זה מפחיד.״ אמרה עושה פרצוף חמוד.
חייכתי אליה. אני חושב שאותה אני הכי מחבב בינתיים.
״אתה לא יתום.״ אמיל אמר שובר את השתיקה. 
״כן הייתי במשך שלוש שנים.״ מלמלתי ושיחקתי בפסטה.