הוא מסרק לה את השיער, ומחייך חיוך קטן כשהוא קולע לה צמה. הפנים שלה תקועות במין חיוך קפוא... הוא מנסה עליה סוגים שונים של צמות, ומחליט שהשיער שלה דווקא יפה פזור...
הוא מסלסל את השיער שלה עם מחליק, והחיוך הקפוא הזה לא מש מפניה החיוורות.
הוא סוגר את הכפתורים בחולצה שלה, כי הוא לא רוצה שמישהו ימצא אותה בדרך למקלחת, כמו שהוא מצא אותה.
"אני בטוח שהיית אוהבת את זה, אם לא הייתי הורג אותך." הוא מחייך אליה.
הוא משנה את התנוחה שלה, מושיב אותה על הרצפה בישיבה מזרחית, בתוך שלילית הדם.
יצירת האומנות שלו מושלמת... אז הוא יוצא מהדירה.
הוא מסתכל על השעה בשעון שבחדר המדרגות, ומבין שהוא מאחר. אז הוא רץ.
הוא רץ לגשר, ורואה את מריה יושבת ונשענת על הגדר.
קילר מחייך, ומתיישב לידה. "היי." הוא מברך.
"היי." מריה משיבה בחיוך קטן. היא רוצה לשאול על הדם שעל החולצה שלו, אבל בוחרת שלא. היא מעדיפה שלא לדעת... "היה לי יום ממש רע." היא לוחשת.
"ספרי לי." קילר מבקש, מסתכל עליה.
מריה מחייכת חיוך קטן, ומדליקה לעצמה סיגריה. קילר רוצה לשאול אם היא הפסיקה לנסות להיגמל, אבל מחליט שלא. זה לא עניינו. "פשוט ש..." מריה מתחילה לדבר, וקילר יכול לשמוע שכואב לה לדבר על זה. "אמא שלי התקשרה, והיא בהריון. היא אפילו לא סיפרה לי שהיא יוצאת עם מישהו, והיא פאקינג בת 50, לא ברור לי מה פתאום היא מביאה עוד ילד... הקטע הוא שהפעם, זה בכוונה."
קילר מהנהן, מראה לה שהוא מקשיב. מריה שותקת. "וזה מעצבן אותך כי את יודעת שאת לא." קילר משיב בשקט.
"כן..." היא לוחשת.
קילר מדליק סיגריה גם לעצמו. "אמא שלי לקחה את אחותי וברחה." הוא מספר, שוב. זה מרגיש טוב להגיד את זה בקול... "אני חייתי עם העובדה שהיא בחרה בה על פניי. ואני מבין למה היא ברחה, אני לא מסוגל לכעוס עליה... אבל אני יודע ששנינו היינו טעויות, והיא עדיין בחרה בה. אני לא יודע למה... והחיים שלי דפוקים לגמרי, בגלל שהיא בחרה בה ולא בי. אני יודע איך זה מרגיש להיות טעות."
מריה לוקחת עוד שאכטה מהסיגריה, נאנחת. "שני טעויות יושבים על גשר מעל הרכבת. זה נשמע כמו התחלה של ספר אובדני, או בדיחה גרועה."
קילר מחייך. "נראלי ששניהם." הוא אומר.
הא... שני טעויות יושבים על גשר מעל הרכבת. זו באמת יכולה להיות בדיחה גרועה.
הבטן של קילר מקרקרת בקול רם, ומריה מסתכלת עליו בדאגה. "מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלת?" היא שואלת.
"הבוקר." קילר משקר מיד.
הוא אכל לפני שלושה ימים... זה מספיק, לא?
"טוב... כבר ערב. אתה... רוצה ללכת לאכול?" היא שואלת.
"לא." קילר משיב מיד.
זה לא שהוא לא רוצה לאכול... זה שהוא לא רוצה להרוס את הקשר שלהם. הקשר של קילר ומריה נוצר על הגשר, ושם הוא ישאר. הוא לא יכול להתגלגל ככה למקום אחר וחסר משמעות...
"אני לא רעב." קילר משקר שוב.
הסיגריות ישביעו אותו.
מריה מהנהנת. "יש לי איזו עבודה להגיש למחר... אז... אני חושבת שאני אלך." שניהם קמים בו זמנית.
קילר צוחק קצת לעצמו כשהוא קולט שוב כמה היא גבוהה ממני...
מריה היא פאקינג 1.98...
קילר הוא 1.46.
כן... זה מה שקורה כשסופרת נמוכה מרגישה צורך לפצות על הגובה שלה.
משום מקום, קילר מחליט לתת מחווה קטנה של חיבה. הוא מחבק אותה.
מריה מבינה, ושיט, כמה שהרגע הזה משמעותי בשבילה... היא מחבקת אותו בחזרה, ומחייכת. ואחרי הרבה זמן שלא... קילר שמח. באמת שמח.
YOU ARE READING
Play Date
General Fictionהפרעות אכילה, רצח, דם, ניצול מיני, פגיעה עצמית, איבוד הכרה, אונס, מחטים, אלכוהול, סמים, ניסיונות התאבדות, סיגריות, וכל מה שכיף. הכריכה נוצרה על ידי reynwrites
