Play Date

פרק 24

קילר חוזר מהפגישה עם מריה. הוא לא יודע למה היא לא הגיעה... אבל פאק, אין לו כוח להתעסק בזה. הוא צריך לעשן על זה.

"היי." כריס מברך אותו. הוא יושב בסלון, לבד, וצופה בסרט גרוע שמשום מה הוא אוהב.

"איך היה?" לא אכפת לו יותר מדי, למען האמת. הוא לא מתנגד לשמוע על היום של קילר... אבל בתכלס? זה לא דחוף לו. לא ממש אכפת לו.

"אני מדמיין, או שהשיער שלך נהיה ורוד פתאום?" קילר עומד קפוא ליד הדלת, מופתע.

כריס מגחך. "אתה מדמיין." הוא אומר. "נו, היה לי משעמם, והארייט קנתה לעצמה צבע לא נכון לשיער בטעות, והיא הציעה לצבוע לי את השיער, אז הסכמתי! לא ידעתי איזה צבע זה! לא טרחתי לשאול!"

"אתה דפוק." קילר מבהיר.

"קצת... גם הלכנו להסתובב בעיר, ואיכשהו הגענו לאיזו חנות מוזיקה, מפה לשם קניתי גיטרה ואני חוזר לנגן." הוא מספר בחיוך קטן, מעביר את כף ידו בשיער הורוד הבוהק שלו.

קילר מחטט במקרר, פותח לעצמו בירה. "אתה יודע לנגן?" הוא שואל, מרים גבה.

"כן." כריס עונה, מסמן לקילר להביא בירה גם לו. "הייתי מנגן כשהייתי בן 15, הפסקתי בגיל 17 כשהתחלתי ללמוד לקעקע. די בא לי לחזור לזה."

"הא... נחמד." קילר חוזר לסלון. הוא מעביר לכריס את הבירה שלו, וקורס על הספה. הוא מוריד את חולצת הפלנל שלו, זורק אותה הצידה, ונשאר בחולצה שחורה קצרה עם הכיתוב: "היסטוריה, הא?"

כריס באמת מנסה לעצור את עצמו מלהסתכל, אבל הרצון חזק ממנו. הוא בוהה בידיו של קילר, וכל-כך משתדל להסתיר את זה... אך ללא הצלחה. קילר אף פעם לא לבש חולצה קצרה מול כריס... והעובדה שזה קרה בכזאת אגביות מפתיעה אותו...

"מה?" קילר שואל במבוכה. הוא קם מהספה ומרים שוב את חולצת הפלנל שלו, אבל כריס ממהר לעצור אותו. "אתה לא צריך." הוא מבהיר. "קילר, זה קיץ, חם. אין שום סיבה שתסתובב עם ארוך בבית."

קילר מהנהן, וחוזר לשבת.

כריס משתדל להפסיק להסתכל, אבל זה די קשה. זה כאילו שהצלקות של קילר מסודרות בציורים... טוב... הן כן, למען האמת. קילר הרגיש צורך לתת להן סדר מסויים... הוא לא יודע למה. זה פשוט הרגיש לו נכון.

"אתה בוהה." קילר מעיר, וברור שהוא לא מרוצה מהסיטואציה.

כריס מרים את ראשו. "אפשר לשחק על זה איקס עיגול." הוא מצביע על קבוצת צלקות על יד שמאל של קילר.

ופאק, קילר לא יכול להפסיק לצחוק. "רוצה לשחק?" הוא שואל.

"כן!" כריס משיב בהתלהבות. הוא שולף שני עטים מכיס המכנסיים שלו. שחור וסגול. לכריס תמיד יש עטים, למקרה שתהיה לו השראה באמצע היום.

והם משחקים. "אני עיגול." קילר מכריז.

כריס מרים גבה. "או-קיי אחי, אם זה מה שעושה לך טוב. אני לא שופט."

ופאק, זה חתיכת משחק סוער של איקס עיגול. למען האמת, כריס תמיד התעניין אם אפשר לשחק איקס-עיגול על חתכים של מישהו... אף פעם לא היה לו אומץ לשאול אף אחד... וסימני הכוויות שלו אם אמנם פגיעה עצמית, אבל הם בהחלט לא חתכים... אז לא יצא לו לדעת.

"איך לעזאזל אתה ניצחת הרגע?" קילר בוחן את הציורים על החתכים שלו, בכעס.

"לא מגלה." כריס מחייך אליו חיוך מתגרה. "עוף לשטוף ת'יד. עושים עוד סיבוב." וככה קילר עושה. הוא מקרצף את ידו בחוזקה, מה שקצת מכאיב לו בחתכים הטריים.

הוא חוזר לסלון, ומשוכנע שמצא את האסטרטגיה הנכונה לנצח במשחק הפעם. אבל הוא שוב מפסיד.

ושוב לשטוף את היד, ושוב להפסיד. ושוב... ושוב... ושוב.

"אני אסכים לצבוע את השיער אם תגלה לי איך אתה מנצח לעזאזל." קילר מכריז. כריס יודע מאוד שהוא רציני, כי קילר לא צוחק כשהוא מדבר על שיער. אף פעם. ואם הוא מוכן לצבוע את השיער שלו... אז פאק, משהו לא בסדר. "את כולו?" הוא שואל, וקילר מהנהן. "לאיזה צבע שאני בוחר?" הוא מוסיף.

קילר מהרהר בזה לרגע, אבל בכל זאת מחליט שכן.

כריס מחייך אליו. "אתה פשוט צריך לסמן שלוש פינות קודם כל, ואז יש לך שלוש אפשרויות שונות לנצח ואי אפשר לעצור אותך."

קילר קם מהספה בכעס, מרים את אחת הכריות ומטיח אותה בפניו של כריס באגרסיביות.

"אמאשך!!!" הוא צועק.

"ברור לך שאני לא צובע את השיער, נכון?" קילר שואל, מרים גבה.

כריס מחייך חיוך קטן. "ברור לך שאין לך ברירה?" הוא משיב בשאלה. "אני ארחם עלייך. פס אחד. ירוק. זה הכל."

וקילר מכבד התערבויות... אז אין לו ברירה. הוא מוצא את עצמו יושב על כיסא בחדר האמבטיה, כשכריס מחמצן לו פס בשיער, וצובע אותו לירוק. מבט אחד במראה, וקילר יודע שהוא שונא את זה.