פרק 1

6.3K 128 4
                                    

בריאנה היילי:
"שיט." אני מלמלת תחת אפי ומרחיבה את עייני באימה. האוויר הקריר עוטף את גופי ומקפיא את כולו תחת הקור הקודר,"דודה!" זעקה פרי,אחייניתי,לאחר שסובבה את ראשה ופגשה בעייניו של המפלצת. של אבי. "בריאנה!" טון קולו של אבי נשמע בדומה לשאיגה,מעביר בי תחושת צמרמורת נוראית. אני לא חושבת כלל,אוחזת בידה הקטנטנה של פרי ופותחת בריצה סוערת כשהחשכה העכורה שולטת על כל אזור. "תעצרי!" קולו של אחי הבכור,נירו נשמע כמו צפצפה שחודרת לעור גופי ומפשיטה אותו לגמרי. רוצחים. יש לי משפחה של רוצחים. אני סובבת סביב רוצחים. מילותי מעבירות בגופי חרדה מצמררת שמציפה את כולי וגורמת לשפתי לרעוד בלחץ. אני מהדקת את אחיזתי סביב ידה הזעירה של פרי כששערי הארוך מתחיל להתעופף באוויר הפתוח מרוב עוצמת הריצה החפוזה. קצב נשימותי ממשיך לתפוס מעלה כשאנחותי הכבדות פוגע בצליל אוזני. "דודה אני לא רוצה למות!" קולה הרועד של פריאל נשמע בבכי ייאוש שגומר ללבי להתנפץ על הרצפה ולהישבר לרסיסים. "את לא,קטנה. את לא." אני אומרת בנסיון כושל להרגיע את קולה השבור אך במקום היא פורצת בבכי שקט. לעזאזל עם העולם הארור הזה. חום לוהט מתחיל לעטוף את גופי כשהרוח הקרירה שורקת מבין אוזני. אני פוקחת את עייני וסורקת ‏בקפידה אחר מקום מסתור טוב בתור התחלה. רגלי מתחילות להתעייף מריצה הבילתי פוסקת,רגליה של פריאל חלשו כך שהייתי צריכה לאגור את כוחותיי הקיימים ולגרור את גופה אחרי בחיפזון. כשעייני מוצאות אחר חנות פרחים מוארת בעזרת מנורה קטנטנה מעורפלת שתלויה על התקרה באמצע החנות ומבצבצת החוצה אני כובשת אנחה וממהרת לעברה בצעדים מהירים. אני לא מהססת כלל משיטה את ידי ועוטפת אותה סביב ידית הדלת. דלת הכניסה הייתה פתוחה,מציגה אלפי זרי פרחים צבעוניים ויפייפים שזהרו מעט באור ההמום. "יש כאן מישהו?" קול המעט צרוד פגש באוזני וכמעט וגרם לנשימתי לעזוב את גופי. אני מכחכחת בגרוני,"שלום לכן." אני מרימה את מבטי מעלה ופוגשת בגברת מבוגרת בעלת שיער אדמוני קצוץ שהיה עטוף בסרט שחור,בידה החזיקה קרטון פלסטיק שחרחר מלא בשתילי פרחים שונים. "אני משרבבת את שפתי,"איך אוכל לעזור לכן?" שאלה בנחמדות כשגהרה על שולחן העץ שהתמקם ברחבי החדר ועליו הניחה את קרטון הפלסטיק שמעט רעד. כשעניינו ‏מצטלבות אני מביטה בה בהיסוס ואימה קרה,"אנחנו צריכות עזרה." חיוכה ירד מפניה והתחלף בהבעה מבוהלת שגרמה לגופה של פרי לנוע בפחד. "בואו. תכנסו. הביא לכן כוס מים קרים,אתן נראות לא טוב. קדימה." אמרה בהזמנה וצעדה מספר צעדים אחרונית וסימנה לנו בראשה להתקדם. "תיישבו על אחת הכורסאות בהמשך,אני כבר אבוא." אמרה עם גבה עלינו ונעלמה.
פרי נצמדת למותני,צעדי הקלים נשמעים מעט על רצפת העץ. אנחנו מתיישבות הספה המרופדת,ידה של פרי משולבת בשלי על ירכי. עייניה משקיפות לעברי כשאני ממהרת להסיר את הדמעות המאיימות לפריצה,"פריאל,אני איתך. את לא לבד." אני לוחשת כשבדיוק נכנסת הגברת האדמונית שבידה קנקן מים וכמה כוסות.
היא מניחה אותם על השולחן וממהרת למזוג את הזול לשני הכוסות כשאני פותחת את שפתי,"סליחה אם זה ישמע מעט חסר כבוד,תוכלי להוסיף לכוסות מעט קוביות קרח? החום בחוץ נורא." אני משרבבת את שפתי כשגברת מרימה את גבותיה בזווית. עליי לבדוק האם כוונותיה של האישה שמולנו טובות ונכונות ואין לה מניע נסתר להרעיל אותנו ‏באמצעות רעל או סם למיניהם. חייה של פרי היום חושבים יותר מכל דבר אחר,אפילו יותר מחיי. "כמובן,כבר אחזור." הגברת עלתה חיוך קצר על פניה והסתובבה על עקבי בשמלתה הפרחונית. "בבקשה," אמרה שהוסיפה מספר קוביות קרח לכוסות המים."ועכשיו,תשתו. אתן נראות לבנות כמו סיד." כשהקוביות הקרח צפו מעלה שפתי מתעקלות בחיוך קטנטן,אני מעבירה לפריאל את הכוס הזכוכית.פריאל הראשונה ללגום מכוס המים ומיד אחריה אני מקרבת את הכוס לשפתי כשהמים הקרירים עוברים בגרוני היבש. "תודה רבה לך,אני לא יודעת איך להודות לך." אני אומרת כשאני מניחה את כוס הזכוכית השולחן העגול. "אין בעד מה,מותק. ודרך אגב,שמי סרינה." התיישבה על הכורסה שמולנו. "ולנטינה,וזו טרישה אחותי הקטנה." אני נאלצת לשקר על זהותי ולשמור אותה חסויה. אין לדעת מי האנשים שאבי נמצא איתם בקשר,הם יכולים להיות כל אחד בימים אלו.
"נעים להכיר אתכן ולנטינה,טרישה. ועכשיו תספרי תוכלו לספר לי למה ‏התהלכתן ברחובות ניו יורק בשעה כזו? אני בטוחה שאמא שלכן דואגת.." עיניה הכהות בעלי המעטפת הכחולה מביטות בי בדאגה. אני מהדקת את אחיזתי סביב ידה של פרי,מכניסה אוויר קר לריאותיי.
אני נושכת את שפתי וחושבת על גרסה טיפה שונה מהמקרה המציאותי. זה היה שגוי לספר לאישה הנחמדה הזו את האמת,אין לדעת מאבי יעשה בשביל מידע. "זה סיפור ארוך,אבל הקצר אותו בשבילך." אני משפילה את מביטה לרצפת העץ ומוציאה נשיפה.
במשך מספר הדקות הבאות אני מנסה לשכנע את הגברת האדמונית שהוכתי על ידי הגרושי הטרי שניסה לפגוע באחותי הקטנה ונאלצתי לברוח ממנו בשעת לילה מאוחרת כשהוא היה בעקבותינו חמוש. סרינה ממצמצת לעברי בבלבול וניתן לראות את ההיסוס על פניה,"יקירה,אני בהחלט מבינה את מצבך אך אני לא חושבת שיש לי דרך לעזור לך. תרצי שאלווה אותך לתחנת המשטרה בהמשך הרחוב? הבת שלי יכול-" אני קוטעת את דבריה באנחה.
"זהו ש..הגרוש שלי הוא בן אדם מעט אחר אם את מבינה למה אני מתכוונת." אני מלמלת ומושכת בכתפי. סרינה מביטה בנו בעיינים גדולות,חושבת מה לומר.
"תוכלי לעזור לנו? בבקשה." לחישתה הרועדת של פריאל גורמת לסרינה למקם את מבטה בה ולעלות הבעת עצב.
"הלוואי שיכולתי לאפשר לכן לגור פה אך לצערי הרב אני עוזבת מחר.." אמרה סרינה ולקקה את שפתיה.
אני מהנהנת בהבנה ונעמדת על רגלי,"אני מבינה. תודה רבה לך סרינה,אנחנו נעזוב עכשיו." אני פונה לדלת הכניסה כשפריאל בעקבותיי. אני מניחה את ידי על ידית הדלת כשצעקת קול עוטפת את גופי וגומרת לי לקפוא במקומי. "רגע!" אני משחררת את אחיזתי בידית הדלת. "יש לי פתרון."

יופי אכזרWhere stories live. Discover now