בריאנה היילי:
ליבי הולם בקשת צלעותיי ונחבט ללא מעצורים,אני מפנה את מבטי המסוחרר לקולו הקר של סמואל. הוא משלב את ידיו על חזו ונשען אחרונית על השולחן בחדרו של גונתן,"אז הכל מובן?" קולו גורם לגופי לרעוד מעט. קלרה ואלנה מהנהנות ללא היסוס ומשלבות את ידיהן מאחורי גבן,"בריאנה?" שואל סמואל. אני בולעת את רוקי בפאניקה שאחזה בי כעת,אני מהנהנת ונוגסת בחוזקה בשפתי הרועדות. מוקדם יותר סיפר גונתן על התוכנית שלשמא הגענו לצרפת,התוכנית שיכלה לארס בכמה צעדים פשוטים. אני נאנחת בשקט קריר,מנסה להרגיע את התקף הפאניקה. סמואל מסובב את גבו ורוכן לעבר אחת המגירות. הוא מוסר לכל אחת אוזניה,"באוזניות האלו יש גם מיקרופון מובנה,כך שתוכלו לאעדכן אותנו במתרחש." אמר סמואל. אני מצמידה את האוזנייה לאוזני,נעה במקומי באי נוחות. "אני מזכיר,כל דבר שנראה לכן חשוד יש לדווח. אני אשאר כאן והשתלט על הכל מהמחשב." אסביר. אני מלקקת את שפתי ונושמת בכבדות בדיוק כשצלצול מעקצץ נשמע ברחבי החדר.
סמואל שולף את טלפונו מכיס מכנסיו ועונה לשיחה במידי,"כן,גונתן?" ליבי קפץ בפראות למשמע אזכור שמו. למה ליבי כל הזמן מגיב ככה? כאשר תחושת הלחץ שבגופי פוחתת אני מעבירה את מבטי לפניה השלוות של אלנה,היא שולחת לי חיוך קטנטן. הבוקר שלושתינו קמנו להנגאובר מטורף. אף אחת לא זכרה איך חזרנו,מתי ועם מי. ומכיוון שהיום כולם היו עסוקים בארגונים לערב,לא הייתה לנו אפשרות לברר זאת. כעת שלושתינו לבושות בשמלות ערב יוקרתיות למראה,נעלי עקב בגובה המתאים ושלל גדול של תכשיטים על גופנו. "הם היו כאן בעוד 10 דקות. כדאי שתתחילו להתייצב במקומות." אומר סמואל בטון קול סמכותי ומחזיר את טלפונו למקומו. לפני שאני עוזבת את חדר אני עוטפת את פניי במסכה בעלת הכינוי ׳יפיפייה קרת רוח׳ ובוחנת את דמותי השונה במראה. אני מסתכלת במראה,בוחנת את השמלה האדומה,את שערי הארוך שנופל על כתפי בגלים עדינים ואת עייני התכולות שהודגשו מעט בגלל האיפור הקל ששמתי על פני. "אני מניחה שעכשיו אני נראת טוב." אני מגחכת לעצמי. אני מקווה שמישהו לא יזהה אותי. לא מישהו. הם. מושיטה אלנה את ידה לידית הדלת,אך לפתע הדלת נפתחת מעצמה ואוטומטית צועדת אלנה מספר צעדים אחורה. מאחורי הדלת עומד פאביו,מצויד בחליפת שלושה חלקים,"ragazze!!" בנות!! אומר פאביו בהתלהבות כשבחן את שימלותינו בעייניו החומות-דבש שנפתחו לרווחה. "Fabio, che sorpresa!' פאביו,איזו הפתעה! אומרת קלרה בקול ציני. פאביו מגלגל את עייניו,"hai un aspetto terribile" את נראת נורא. אומר פאביו בקול לועג שגורם לאלנה להצמיד את ידה לפיה בצחקוק. הם מוכנים להפסיק למלמל דברים לא ברורים?! עייניה של קלרה מתכווצות בכעס,"אתם מוכנים להפסיק לדבר באיטליקית? גם אני פה,אם שכחתם." אני קופצת מהצד ומושכת את צומת ליבו של פאביו. "תחזיקי אותי,אני עומד להתעלף! אני חושב שהתאהבתי!" מצמיד פאביו יד למצחו ונשען על חזה של קלרה בדרמטיות. אני פורצת בצחוק מהניסיון פילרטוט הכושל. "כדאי שתפסיק עם הפלירטוטים להיום,אח קטן." לפתע קולו המוכר של גונתן נשמע. הוא מתקדם לעברנו בחליפתו המהממת שהתאימה לו בצורה מושלמת,מציגה את דמותו השרירית. הצלחתי להבחין בכמה קעקועים שהתמקמו סביב צווארו, בחנתי את שעונו הכסוף שאהב לענוד. כשאני מבינה שקפאתי במקומי לכמה שניות אני משפילה מבט ומסובבת את ראשי אחורנית מבלי סיבה. כשאני מחזירה את מבטי קדימה,עייניו של גונתן מתחברות לשלי בקצב מסחרר. עיינו מתחברות זו לזו,אף אחד לא הוריד את מבטו מפני. "אז,שנלך?" פאביו נאנח ומחזירים אותנו היישר למציאות. אני מהנהנת קצרות כשאלנה וקלרה מתחילות לצעוד לעבר המעלית. כשאנחנו מגיעים לאזור המעליות תוקפים אותי בערפול מוזר מספר זכרונות מאותו הלילה בו ׳בליתי׳ יחד עם גונתן באחת המעליות כאן. אני כובשת אנחה שקטה,לופתת מבין אצבעותי הרועדות את בד שמלתי בלחץ. "מפחדת?" אני מרגישה את חום קולו על צווארי מתפשט לכל עבר בגופי. אני מסובבת את גבי ופוגשת בעייניו של גונתן,"לא." אני אומרת בפשטות. "אם כך,אני מבין שאין לך בעיה להישאר איתי מספר שעות נוספות במעלית." הוא רוכן לעברי ולוחש לתנוך אוזני בקול מצמרר. אני בולעת את רוקי בחוזקה וממצמצת מספר פעמיים בבלבול,"הייתי מעדיפה להישאר עם חמור ולא איתך,מר קבארו." אני אומרת בלעג כשבדיוק צליל דלתות מעלית נשמע. אני מפנה את גבי לעברו ולא טורחת לראות את תגובתו,אנחנו נכנסים אחד אחרי השניה למעלית המורחבת. "פאביו,להיות מפוקס. בלי שטויות." אומר גונתן בקול רציני כשפאביו פותח את עייני בהלם. "אני? שטויות? נו באמת אח גדול." אני מגחכת כשהוא שולח לי חיוך קטן וקורץ לעברי. דלתות המעלית נפתחו לרווחה ואנחנו מתקדמים לעבר הבר שהתמקם באחת הקומות במלון. "תמהרו,הם היו כאן בקרוב." קולו של סמואל נשמע דרך האוזנייה,אני מכריחה את עצמי לבלוע את רוקי. מבטו של גונתן הפך לאפל ורציני,אותו מבט שגרם לי לצמרמורות בבטני התחתונה. "הם לא לבדם." מודיע סמואל. "מפתיע" מלמל פאביו בציניות מלאה. "סמואל תעקוב אחרי אנשיו. אני לא אוהב הפתעות. בנות תלכו לבר ותתמקמו במקומות שלכן ותמתינו להוראות. ופאביו," קוטע פאביו את קולו האפל של גונתן.,"כן-כן הבנתי. אלך להחליף בגדים." מלמל בגלגול עיינים. "בסדר." אנחנו עונים כפה אחד וכשאני מסתובבת כדומה למעשיהם של הבנות ופאביו אני מרגישה יד על כתפי,"בלי שטויות,בריאנה. אני מכיר אותך." לחש באוזני באזהרה חמה. אני מסובבת את מבטי עליו,"אתה לא מכיר אותי." הוא נראה מעורער מהמילים שבקעו מבין שפתי. אני מפנה את גבי לעברו ומסתובבת על עקבי,רואה את פאביו והבנות מתרחקים. "את טועה." אומר בקול עמוק אך גם קריר. אני מרגישה את חום גופו על צווארי,תחושת החום הנעימה עוטפת את גופי בשלווה לכמה שניות. זעם מבעבע בעורקי כשאני קופאת במקומי ומתכוונת להסתובב ולפגוש שוב בעייניו. אך כשאני מסתובבת אני מגלה שהוא נעלם מעייני כיאלו היה רוח רפאים. אני לא אוהבת את הרגשות האלו שהוא משתיל בי. אני נאנחת בזעם,"בריאנה?" שואל סמואל באוזנייה,מרוב הסחת הדעה שכחתי שאני עומדת במקומי. "כן-כן. אני הולכת" אני עונה ומתקדמת במהירות.היה כל כך צפוף,הרבה יותר ממה שהיה במועדון שביקרנו אמש.המוזיקה בוולים חזק,אורות הצבעים השונים הבהבו בזמן שאנשים רקדו.
אני מתמקמת באחד מכיסאות הבר בפינה,כך שאף אחד לא היה יכול להבחין בי. למזלי זו הייתה נקודת תצפית טובה. אני צופה בדלתות חדרי העובדים נפתחה,חושפת את פאביו במידי עובדים שנתנו לו את המראה של ׳הילד הטוב׳. הוא מסתכל עלי במבט שפירושו ׳שלא תעזי׳ אבל אני לא עומדת בכך ופורצת בצחוק מתגלגל. "תודה רבה לך,ילדה. את מאוד עוזרת." אומר פאביו כשנכנס לחלל העובדים. "אני מתנצלת. אתה באמת נראה נהדר." אני אומרת לאחר שצחוקי נרגע מעט. הוא בוחן את פני לכמה רגעים,מנסה לראות האם דברי היו כבדיחה,"אין צורך לשקר בריאנה. אני נראה כמו נער בן 17 שכרגע איבד את הביתולים." היה משהו במה שהוא אומר. "הם כאן." מודיע סמואל כשמבטי הופך רציני ובטני מתחילה לרעוד. אני נושמת עמוקות ומכווצת את יד ימיני לאגרוף תחת לשולחן כך שאף אחד לא אבחין. אני סורקת את החלל הרועש והצפוף,לא מוצאת אחר גונתן. איפה הוא יכול להיות? אני מסובבת את ראשי לעבר הכניסה וליבי מתחיל לדהור במהירות מטורפת. אבי נכנס שלצידו אחי הגדול ומספר שומרים סביבהם. אבי מעט הזדקן וגידל זקן,מה שגרם לי לעוות את פני בגועל. אחי הגדול,נירו,הפך גבוה ומטופח יותר. אני שומרת על קצב נשימותיי ומנסה כמה שפחות לבלוט אך מסרבת להוריד את עייני מהם. "כול הדלתות הכניסה נעולות." מודיעה אלנה מפינה מסוימת במועדון. "פאביו,קדימה." אומר סמואל. פאביו דוחס לכיסו פנקס דפים ומחזיק בין אצבעותיו עט. פאביו מפלס את דרכו בין השולחנות לשולחן בו התיישבו אחי ואבי. הם בהחלט היו נראים הרבה יותר עשירים מהפעם האחרונה בה ראיתי אותם. חלק מאנשיהם הולכים לאזור מסוים ונעלמים בין הקהל הצפוף. מבטי עוצר על חבורת בנות בגילי שנועצות את עייניהן בגופו ומראהו של אחי. דחף עז להקיא עובר בתוכי,אני בולעת את רוקי מספר פעמים ומצליחה להעביר את רצוני להקיא כאן על כל עבר הדלפק. אני נועצת ישירות את עייני בעיניו השחורות משחור של אבי. של הרוצח. רעד נוראי עובר בשייני. אבי מושיט את ידו לכיס מכנסיו ושולף את אקדחו,מניח אותו על השולחן כיאלו היה עציץ מלאכותי. אני לופתת את ידיות הכיסא עד כדי שאצבעותי מלבינות.לא מעזה להוריד את מבטי מעיניו נוטפות הדם של הרוצח. לפתע תחושת זעם וכעס עצום עוברת בגופי,משתלטת על כל גופי כשאני מצמידה את כוס הזכוכית לפי ולוגמת את המשקה בלגימה אחת. אני רוצה אותו מת. אני רוצה אבי מת. שפתיי מתחילות לרעוד ולרגע אני חושבת שזו מחשבה פסולה. זה לא בסדר לרצות דברים כאלו. אני לא כמוהם. אני לא רוצחת. אני מכניסה לריאותי מעט אוויר ומבקשת מהברמן משקה נוסף,ללא אלכהול כמובן. זה לא רעיון טוב. מילותיי מחלחלות לכל אזור בגופי כשבדיוק פונה פאביו אל השנים,"ערב טוב,תרצו משהו לשתות?" שואל פאביו. "קלרה,תורך." מפעיל סמואל את קלרה. אני מצליחה להבחין בה נעמדת על רגליה כשבידיה משקה אדמדם.היא מתקדמת ישירות לעבר השולחנם כשאני נושכת את שפתי במתח,מתפללת שהרגע יעבור כמה שיותר מהר. "בקבוק אחד של-" קוטעת קלרה את דבריו של אבי,קולו מעביר בי זעם,"תסלח לי רגע." אומרת קלרה בקול בעל טון מתנשא.לסתו של אבי מתהדקת,עייני מאפילות,גבותיו מתכווצות. מה הוא הולך לעשות? הוא שונא שמפריעים לו,במיוחד נשים.
"המשקה הזה נוראי. אני לא ביקשתי אותו." מתלוננת קלרה לפאביו בקולה המצפצף,מקרבת את המשקה מעט לחזו.
"רק רגע,גבירתי. אני אבוא עוד כמה דקות תח-" אומר פאביו בקול עדין כשקלרה ממהר לקטוע את דבריו. "עכשיו. תחליף לי את זה עכשיו." קולה היה נשמע כמו פקודה. לא אשקר,היא משחקת נהדר. פניו של אבי מתחילות להאדים בדומה לרוטב האדום של סרינה. "גברתי אני באמצע—" "הם יכולים לחכות,אני מחכה פה כבר כמה שעות." היא מרימה את הכוס לעברו,"זה לא מה שהזמנתי!" היא מניעה את הכוס מעט,במזל תוכלת הכוס לא נשפכת. "אלוהים אדירים,איזה בלתי נסבלת." קולו העייף של אחי נירו נשמע,קלרה פונה עליו בהרמת גבה. "סליחה? קיבלתי משקה שלא הזמנתי! אין לך זכות לקרוא לי ככה." מתלוצצת קלרה בפני אחי.עיניו מצטמצמות,"בהחלט יש לו,זונה" אומר אבי בטון רגוע יחסית אך כעוס. "מה אמרת,סבאלה?" אומרת קלרה בזעם,מניחה את ידה על מותניה. פאביו מתחיל לזייף שיעול כבד. אלוהים אדירים. זה לא היה חלק מהתוכנית. אבי קם על רגליו אבל לפני שיכל לעשות דבר מגיעה אלנה ודוחפת בתנופה את קלרה קדימה.
"לעזאזל! תסתכלי לאן את הולכת כלבה!" צורחת קלרה כשהיא נדחפת קדימה,מרימה את מבטה לאבי."אוי לא!" אומרת קלרה בבהלה שרואה את חליפתו האפורה של אבי מלאה בשייק תותים אדמדם.
"בבקשה,אעזור לך." היא מתקרבת עליו ועוזרת לו לפשוט את זקט חליפתו. כשזקט חליפתו היה בידה אני ממהרת לפתוח את פי,"קלרה הוא תמיד מחזיק עט לבן בכיסא הפנימי של הזקט,תחליפי את העטים."
"תתתרחקי ממני כלבה!" צורח אבי. כן,זה אבא שלי. ולא,אין בי טיפה של גאווה. "אני מתנצלת,באמת." היא אומרת בהתנצלות חסרת אמון כשאבי מוריד מבט לנעליו ומגלה שגם הן מוכתמות בשייק תותים. מוקדם יותר מסר סמואל לקלרה עט מיוחד שנראה כמו שכפול מדויק לזה של אבי. רק שבתוך העט הזה הייתה מצלמה זעירה שכללה רמקול ושידור כל המתרחש בלייב,מה שבהחלט היה נשמע מדליק. פאביו מסיח את דעותו של אבי כשקלרה מבצעת את החלפת העטים במהירות. אני מחפשת אחר אחי הגדול ומופתעת לגלות על העלמותו. אני מעבירה את מבטי לעבר כל המועדון,בוחנת את כולו ועדיין לא מוצאת אחר גונתן. איפה הוא לעזאזל?! הוא כבר לא פה מאז שהתחיל כל המופע. לפתע סחרור פתאומי תוקף את ראשי,מעביר בי תחושה מוזרה. לעזאזל עם כולם. אני חייבת רגע לעצמי.אני פוסעת במהירות לעבר שירותי הבנות,נדחסת בין הקהל הצפוץ והרועש.אני רוכנת לעבר מראת השירותים,מביטה ישירות לתוך עייני הכחולות. אותם קיבלתי מאמי. אני משחררת נשימה כבדה ומעבירה יד בשיערי הארוך שנח על גבי בגלים עדינים. לפתע,רעש מוזר נשמע באחד מתאי השירותים. חשבתי שאין כאן אף אחד. "יש כאן מישהו?" קולי מעט נשבר. אני מסובבת את ראשי לתא האחרון מצד שמאל וצועדת לעברו בצעדים רועדים,אני פותחת את דלת השירותים באיטיות.
ליבי נרגע כשאני מגלה שתא השירותים היה ריק וכנראה התחלתי לדמיינתי דברים בראשי. אולי אני באמת צריכה קצת לנוח קצת.
אני פוסעת כמה צעדים אחורנית אבל ממהרת לעצור כשאני מרגישה נשימה חמה על עורפי,"התגעגעת,אחות קטנה?".
