פרק 3

2.1K 104 3
                                    

גונתן קבארו:
לפני 20 שנה[גונתן בן 8]:

"שלא תעז להזיל דמעה! מזדיין קטן!" אבי מטיח את החגורה בגבי פעם נוספת.

לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות.

"שמעת אותי?!" הטיח בי פעמיים נוספות,אני פולט אנחת כאב מצמיד את עייני בחוזקה.

"כואב? מעולה. זה ימשיך לכואב עד שלא תרגיש את הכאב,עד שלא תדע מה זה כאב,עד שהדם שלך יהפוך לרעל-כמו שלי-כמו של אבי-כמו של סבי. של כולם,אנחנו משפחה מורעלת!" אמר בחריפות.

אני עדיין נפול על ברכי וידי,עוצם את עייני בנסיון לא להשמיע צליל של כאב ולהזיל דמעה. כי ידעתי מה תהיה השלכה לכך.

לכמה שניות לא הרגשתי שום הטחה נוספת,אני שומע צעדים מתרחקים אבל לא רחוק יותר מידי.

"תעמוד על הרגליים." נשמע קולו של אביו,אני ממהר לציית ונעמד,נצמד לקיר שמאחורי גבי.

אני מרים את עייני,אבי עוטה על כפות ידיו כפפות עור שחורות,"היום אחיך הקטן בכה. מרר בבכי ללא סוף. והכל בכלל שראה אותי יורה בחתלתול קטן שנכנס דרך חצר,מה אתה חושב על זה גונתן? אחיך הקטן פעל נכון?" קולו היה אכזר.

לאחר שהוא מסיים להלביש על ידיו את הכפפות הוא מתקרב אלי,עייניו חודרות לעייני עד מוות,"גונתן,שאני שואל שאלה מה עלייך לעשות?" שאל באזהרה.

"לענות." אני עונה בקול חנוק,"נכון. ומה אתה עושה כרגע?" הרים מעט את גבותיו. "לא. זאת לא הייתה התגובה הנכונה." אני משפיל את עייני מעט בלחץ.

"נכון מאוד,ילד. חכם כמו אימו." ההזכרה של אימי גרם ללבי לדפוק מעט בבהלה.

"שלא תעז להשפיל מבט!" נשמעה צעקה חזקה שגרמה לחזי לקפוץ בפאניקה לפני שאני מספיק להוציא קול מגרוני אגרופו של אבי הוטח בפניי. ואז בפעם הנוספת.

נוזל חם יורד על פניי. דם. הדם שלי. הדם שלנו. הדם המורעל של המשפחה.

אבי מצחקק באכזריות,"זה על מה שאחיך הקטן עשה." ציין ועלה על פניו חיוך מעוותת. אני מביט בו בעיינים מפחדות,חסר אונים,ללא יכולת להגיב חזרה.

כול מה שרציתי זה לחזור לאמי ואחים שלי שכרגע ישבו בסלון וצפו בסרט ׳מלך האריות׳.

"אני מקווה שלמדת את השיעור של היום,ילד." אמר בקול מלא ביטחון ואכזריות כמו שהיה.

"לך תנקה את הפנים שלך,מחר נמשיך לשיעור השני שלנו." סימן בראשו לצאת מדלת המרתף.

אני לא מחכה אפילו שנייה אחת,אני פותח את דלת המרתף ומתעלם מרגלי הכאובות והאדומות.

יופי אכזרWhere stories live. Discover now