בריאנה היילי:
האוויר החמים של איטליה שורק מבין אוזניי ומניח לרוח החמימה לעוטף את גופי. רגליי מתופפות בדריכות על מדרגות המטוס,"אף פעם לא חשבתי שהתגעגע לאיטליה כמו עכשיו." אני מלמלת מתחת לאפי כשאני מרימה את משקפיי מעל ראשי,מרימה את עייני אל השמיים. עננים קלים מעטרים את השמיים,סימן ברור לכך שהקיץ עומד להגיע לסיומו. אני מרגישה את זה באויר,בקרוב ירד הגשם הראשון. אהבתי את החורף. קולו המזמר של פאביו נשמע שהתחיל לזמזם את השיר just the way you are של האמן Bruno Mars . "פאביו,אני לא יודעת כמה פעמים אני צריכה להגיד לך את זה. אבל את זמר נוראי." נאנקה קלרה כששמע את קולו המזמר.פאביו הגביר את קולו והמשיך לשיר בחוזקה כשאני התפוצצתי מצחוק. למרות שהרגשתי שמתבוננים בי לא העזתי ליצור קשר עין עם זוג העיינים. "אני חושב שכדאי שתתקדמו למכוניות." העיר גונתן במבטאו העמוק.אני מנסה למקד את מבטי,אך הוא נמשך אל פניו היפהפיות,אל לסתו המעוטרת בזיפים קצרים ואל שערו המופנה לאחור. "בהחלט,אח גדול." קולו של פאביו מחזיר אותי למציאות כשאני מתעשתת ומיישרת את מבטי,מנסה להסוות כל תגובה או רמז למתחולל בגופי. בדרכנו לאזור המכוניות פאביו ממשיך לזמר וגורם לסמואל לפנות את פניו כשבעיניו מבזיק איום קר ומפחיד. אני מסתירה את צחוקי. במושב הנהג התיישב גונתן ולצידו סמואל. "למה אני תמיד חייב להיות מאחור?!" התלוננן פאביו לאחיו הגדולים שהביטו בו בגלגול עיינים והתעלמו מדבריו. אני ואלנה מנענעות את ראשנו בשעשוע. קלרה מזעיפה את פניה ומתיישב במושב הצמוד לחלון,אלנה ממהרת ומתיישבת לצידה ומסמנת לי להתיישב. פניו של פאביו מתעקלים בהבעה מוזרה כשהוא מבין שעליו לבלות את הנסיעה במשוב הצפוף מאחור. "אתן צוחקות עליי?" שאל פאביו את שלושתינו בשילוב ידיים שיפוטי. אני מחייכת לעברו ורואה אותו נאנח וממהר להדחס מאחור. בהמשך הנסיעה אני תופסת מיידי פעם את עייניו של גונתן על המראה הקטנה שהייתה מכוונת לפני אך בחרתי לעשות כיאלו לא שמתי לב לכך. פאביו התחיל לספר מספר בדיחות טיפשיות אך משעשעות.אני פותחת את החלון,מאפשרת לרוח קלה ללטף את פני. לא עבר זמן רב והגענו לאחוזה המאפיה,זה הרגיש שלא הובאתי לכאן נצח. כשאנחנו מגיעים לשער האחוזה מקבלים את פנינו שלושה חיילים הלבושים בחליפות שחורות. גונתן חונה את המכונית לצידיי המזרקה העצומה שהייתה בכניסה לאחוזה.לאחר שיצאנו מהמכונית חיוך עולה על פניי שאני מבחינה בסרינה ופריאל יוצאות החוצה מהבקתה. "ברוכה הבאה,בומבינה." חייכה סרינה והתקרבה לחיבוק מוחץ. אני מחייכת כשהיא נושקת ללחייך. "תודה. אני לא יודעת מה הייתי עושה עוד יום בחברתם" אני לוחשת בשעשוע. "חזרת." אומרת פרי ועוטפת את מותניי בגעגוע. ליבי הרגיש דקירה מוחצת,כזו שפוצעת אותו וגורמת לו להמשך לדמם. אולי לא הייתי צריכה לעזוב אותה כאן לבד? אלוהים,אני מרגישה נורא. "מר קבארו," אומרת סרינה ומושכת בכתפה,פריאל משתחררת מהחיבוק ההדוק ובוחנת את מראהו בעיינים גדולות. "פאביו. תקראי לי פאביו." מלמל פאביו בצחקוק שאני מרחיבה את שפתי בחיוך ישר. עייניו של פאביו פונות מטה ופוגשות בפרי הקטנה "שלום לך,גברת קטנה" מתקופף פאביו לוקח את ידה ונושק לה באלגניטיות. "אני פאביו." אומר מלא חן. פריאל מושכת את ידה במהירות כשפנייה הופכות נוקשות. פאביו שם לב להבעותיה ומגחך "קשוחה. ממש כמוך" אני מגלגלת את עייני כשסרינה ופאביו מצחקקים יחד. "גברת באנט." קול מוכר ממלא את האוויר במתח גורם לצחקוקים להיפסק במיידי. אני נושכת את שפתי, "מר קבארו,ברוך שובך." בירכה סרינה את גונתן בנחמדות. אני נושפת אוויר בחדות,"תודה." מלמל כשהתחיל לכפל את שרוליי חולצתו,חושף את וורידיו שנדבקו לעייני כמגנט תוך שניות. אני מנענעת את ראשי כשאני שומעת דריקת דלת שמעירה אותי ומחזירה אותי למציאות כולה. "למה הפנים שלו נראות כך? הוא דומה לרובוט. זה מוזר." לחשה פרי כשהפנה את מבטה לגונתן שהצמיד את טלפונו לאוזנו. לפחות אני לא היחידה שחושבת כך. מסתבר שפאביו גם שמע את לחישתה של פריאל והתחיל לצחקק,"תתעלמי מזה גברת קטנה. ככה הוא נולד,גוש של פאקינג קרח."
"פאביו!" אומרות אני וסברינה בקול אחד וגורמות לו להרים את ידיו בתנועת כניעה. "סליחה. סליחה." אמר בשעשוע. אלנה וקלרה התקרבו לעברנו והציגו את עצמן לפרי הקטנה שנשארה עם הבעה רצינית אך מידיי פעם צחקה בין לבין מבדיחותיו של פאביו ותגובתיה הזועפות של קלרה. "קלרה,התיקיות שביקשתי נמצאות במשרד שלי?" קולו של גונתן גורם לכולנו לעצור ולהסתובב לעבורו. הוא עמד לצידו של שומר לבוש בחליפה שהחזיק בידו קלסר דק,סמואל הצטרף לטווח הראייה שלי כששאף מהסיגריה שבין אצבעותיו ונעלם לאזור החצר. "מיד,מר קבארו." מלמלה קלרה כשפאביו גיחך בנענוע ראש. "קדימה. מהר." אמר פאביו בפרובקציה כשהיא מגלגלגת את עייניה לעברו וממהרת לאחוזה. "רגע! אני גם צריכה ללכת למשרדים,אבוא איתך" מהירה אלנה לומר וצמצמה את הפערים בינה לבין קלרה. "את רוצה שאעשה לך סיור באחוזה,גברת קטנה?" הציע פאביו. פריאל הרימה את גבותיה בעניין ושרבבה את שפתיה. מבטה נדבק עליי וכך גם של פאביו,"קדימה,ראגרצה. היא בידים טובות." אמר פאביו כשאני פוגשת במבטה של סרינה ונאנחת. "בסדר. עוד חצי שעה אתה מחזיר אותה." אני קובעת.
פאביו מעלה חיוך על פניו וממהר להושיט את ידו לפריאל שלוקחת אותה מבלי להסס. אני וסרינה צופות בהם עוברים בשביל המוביל לחצר האחורית,"קדימה,הכנסתי לך פנקייקים." אמרה סרינה כשפתחתי את עייני בהפתעה. "באמת?" היא בהחלט נשמה טהורה.
שעת הלילה מהירה להגיע וכבר עננים שחורים כיסו את השמיים והירח הגדול זהר. אני מעיפה מבט מהיר בשעון הדיגטלי שהונח לידיי מיטתי. השעה הייתה אחת בלילה ועדיין ליבי לא איפשר לי להירדם. אני מתרחקת ממיטתי ויוצא מדלת חדרי,פוסעת בנמרצות לחצר האחוזה בצעדים שקטים. מהדקת את הזקט הדק סביב גופי בשילוב ידיים,רגליי מתופפות על המדרכה בעוד שהרוח הקרירה נושקת את גופי בקור נוראי. בשעות אלו לא היה אדם בחוץ מלבד מספר שומרים שהוצבו בכל פינה אפשרית. אני מתבוננת בנוף היפיפייה מתענגת מכל רגע,אני בולעת את רוקי ונושמת עמוק ברגוע. טיפת הגשם הראשונה נוחתת על פני ואני מתרוממת על רגלי ומבינה שכדאי להתחיל לחזור לבקתה לפני שהיה ספוגה. קאני מחליטה לעבור דרך החצר האחורית כדרך קיצור אך כיבוי מנוע מכונית משיח את דעתי וגורם לי לקפץ על רגלי ולהסתתר מאחורי העצים האפלים. אני מבחינה במכונית שחורה והמפוארת שנעצרת כמה מרחקים מהמזרקה העצומה. אדם לבוש כולו שחור יוצא ממנה אך פניו היו מעוותות ולא היה ניתן לזהות אותו. כשדלת המכונית נטרקת ליבי פועם בבהלה ויכולתי להרגיש את הדפוק בין רגלי. האדם בעל הפנים המעוותות מתקרב
לדלתות האחוזה וגופתו נעלמת בין הצללים. אני נאנחת בהקלה,מניחה את ידי על הקיר המחוספס ומתקדמת צעד אחר צעד עד שאני נתקלת בקיר קשיח. למה יש כאן קיר בשום מקום? אני מסתובבת במקומי כשזרועות חסונות נכרכות סביבי ומטיחות אותי על הקיר הקר. אה,זה לא קיר. אני משתנקת ומנסה לברוח,אבל גופו הגדול והחזק נשען עליי. "הלכת לאיבוד,בריאנה?" נשימתו מרפרפת על עורי. לא הייתי צריכה אפילו לנחש למי שייך הקול. האופן בו הוא מבטא את שמי בטון האיטלקי שמרעיד את בטני התחתונה. "אתה אדיוט." אני אומרת בקוצר נשימה ומנסה להשתחרר מאחיזתו לשווא. הוא מצחקק ישירות באוזני,מעביר בי גלי חום שמסרבים לחלוף. "אדיוט בשבילי זו מחמאה." אמר בגיחוך. "זאת לא הייתה מחמאה." אני שומרת על קולי יציב. "אתה יכול לשחרר אותי?"
"רק בגלל שאת מבקשת כל כך יפה." אמר והרחיק את גופו ממני כשהחום שעטף את גופי נעלם. אני סורקת את מראהו,צמרמורת עוטפת את גופי כשאני מבחינה בכתמי הדם שעל חולצתו. "אז זה מה שאתה עושה כשמשעמם לך?" אני מצביעה בעייני על כתפי הדם. "לפעמיים." אמר בפשטות. "זה מפריע לך?" שאל.
"לא. לא אכפת לי מהעיסוקים שלך בשעות הלילה. הדבר היחיד שאכפת לי ממנו זה נקמת אחותי. ולאחר מכך עזוב את לאיטליה ולא אפגוש אותך יותר לעולם."
"אל תהיי בטוחה בזה,זאב קטן." אני מקמטת את פני בלבול. "למה דווקא הכינוי הזה?"
"העיינים שלך." אמר כשגלי חום התחילו להתפשט בגופי וזרמי דם זרמו בכול גופי. למזלי האזור בו היו היה חשוך גם שקיוותי שלא שם לב לפני האדמות כעגבניה.
"העיינים שלי? מה כל כך מיוחדת בעיינים שלי? תמיד חשבתי שהם יותר מידי גדולו-" הוא מצמיד את אצבעו לפי וגורם לי לפתוח את עייני בבהלה.
"כמה שהפה הזה אוהב לדבר." אמר בקור כשהביט ישירות בעייני. בתנופה אני מעיפה את אצבעו מפי,"כדאי שאלך עכשיו." אמרתי במעט רוגז. הוא הביט בי בשעשוע כשדמי התחיל להתחמם מרוב עצבים. "שהיה לך לילה טוב מר קבארו." אני נפרדת ממנו ולא טורחת לחכוח לתגובתו חזרה. אני מסתובבת וחוזרת לבקתה כל עוד נפשי בי.
