גונתן קבארו:
חוסר אונים.
תחושה של אדם שאינו יודע לפעול באירועים המתרחשים בסביבתו או שאין באפשרותו להתערב בהם ביעלות.
מעולם לא הרגשתי כל כך חסר אונים.
תחושה כל כך מייסרת שגורמת לבטנך להתרוקן ולזעם לבעבע תחת העור בזרמים צורבים. אחיזתי באקדח רפה, צליל הירי מצפצף באוזני כשאני מצמיד את גופה של בריאנה לעברי.
היא אוחזת בי וכל גופה רועד. רגלייה של בריאנה רעדו ומיד אחרי כשלו,דם טרי נספג בשמלתה שאומנם הייתה שחורה אך היה ניתן לראות כיצד התמלאה דם.
עייני מאפילות והלב שלי מאיץ את קצב פעימותיו.
אני מניע את גופי כלפי מטה ומניח אותה על הרצפה,מחזיק אותה בזרועותיי כשהיא שכבה שם ללא תנודה.
"בריאנה!" אני נוהם בצרידות ברגע כשעטפתי באצבעי את סנטרה והרמתי אותו מעלה.
הבטתי בעיניה העצומות ובשפתיה הפשוקות,לחייה חסרות הצבע. אני מצמיד את אצבעותיי לשקע צווארה,בודק את הדופק הלא סדיר.
היא חיה. יכולתי להרגיש את ההקלה עוברת לגופי בגלים. אני לוחץ את כף ידי סביב הפצע שלה בנסיון לעצור את הדימום המתפרץ מבטנה.
אני מתרומם מעט,רוכן ומניח את ראשי על חזה בנסיון לחפש אחר רמז לנשימותיה ומקשיבה לפעימות ליבה ההולכות ונחלשות.
נכשלתי. נכשלתי בהגנה אליה.
היא הצילה את חיי. והיא אפילו לא היססה לרגע. לא הפריע לה לספוג את הכדורים שיעדו לי ופשוט למות.
בשבילי. בשביל מישהו שהיא אמורה לשנוא קשות.
כשאני חוזר על פעולותי ולוחץ על הפצע שלה אנחה חלושה נפלטת מפיה, למרות שפגעתי בה,למרות המרחק בנינו,היא הגנה עלי בגופה וחטפה את הכדור המיועד לי.
אני לא מסוגל להבין את זה.
אני בולע את רוקי ומסיט את שיערה הרך מפניה היפיפיות למרות צבען החיוור,"בריאנה,תתעוררי. תפקחי את העינים הכחולות האלו שוב,בבקשה." מלמלתי בלחש ורכנתי לפניה החיוורות.
אלוהים אדירים. האישה הזאת. רק שתתעורר.
"גונתן?" קולה היה צרוד ושקט.
הדקתי את זרועתיי סביבה,ליטפתי את לחייה,והיה נדמה שליבי מתכווץ ומתרחב בו-זמנית. כל הקולות והרעשים סביבנו נדמו.
עיני הזאב שלה נפקחות לרווחה,מרימה אליי את עיניה הכחולות המוצפות כאב ודאגה.
"אתה בסדר? כולם בסדר?" לחשה,צבע פניה חזר אט אט."זה לא משנה. את לא." פלטתי מגרוני היבש.
לא הייתי סולח לעצמי אם היה קורה לה משהו. אם היא הייתה מתה כל התוכנית שלי הייתה הולכת לפח.
