חרבות ברזל - להילחם

7.10

"שיט, סליחה" היה האינסטינקט הראשוני שלי כשגופי נתקע במשהו שהרגיש כקיר בטון יציב וחזק, ומחשבותיי נעלמו.
"הכל בסדר" צחק הגבר והסתובב אליי. שיער שחור כלילה, עיניים כחולות כים, עור שזוף וחטוב.
"אני ממש מצטערת, חלמתי לרגע ולא שמתי לב" אמרתי ומבטי נדד על כל גופו עד שהגעתי לעיניו.
"כמו שאמרתי, הכל בסדר" אמר ולקח כמה צעדים לקראתי
"אדם" לחש והושיט את ידו אליי, לחצתי את ידו ועיניי נדדו במסלול מסורטט על הורידים הבולטים שהתפזרו על זרועו החטובה.
"ליה" עניתי בחיוך רחב והחזרתי את מבטי אל מבטו. שריקה נשמעה באוויר וכשהפנתי את מבטי ראיתי את חברותיי מביטו בי בגאווה ואת לירי מרימה את אגודליה אליי. צחוקו של אדם החזיר את מבטי אליו.
"חברות שלך?" שאל והצביע עליהן.
"כן...סליחה" עניתי והעברתי את ידי בשיערי בתסכול.
"אמרו לך שאת אומרת יותר מדי 'סליחה'?" אמר והתקרב אליי עד שהצלחתי להריח את הבושם הגברי שלו והבחנתי בכל ריס שעטף את עיניו. חיוך קל עלה על פניו וגומה קטנה הופיעה על לחיו השמאלי.
"לא, אתה הראשון" עניתי אחרי התמהמהות ארוכה מידי. הוא צחק שוב, הניח את ידו על מפרק ידי ומשך אותי בעדינות אל מרכז הרחבה. הוא הצמיד את גבי לחזהו ורקדנו לפי הקצב צמודים אחד לשני. הרגשתי את ידיו יורדות מצווארי אל מותניי ומסובבות אותי בחוזקה כשגופי נתקע בגופו. הרמתי את מבטי ונתקלתי במבטו. טיפת זיעה זלגה על מצחו ועיניו הכחולות חדרו לנשמתי. הרמתי את ידיי וכרכתי אותן סביב צווארו. הורדתי את מבטי אל שפתיו, השמש כבר עלתה מעט והצלחתי לראות את שפתיו התפוחות והיפות. כשהבטתי בשעון על ידו ראיתי שהשעה כבר 06:20. צבעי פסטל צבעו את השמיים והדגישו את פניו של אדם, כל סנטימטר. הורדתי את מבטי אל שפתיו, וחיוך קטן עלה עליהן. הוא התכופף מעט ככה שהעינים שלנו באותו גובה ואז קירב את פיו לצד ראשי.
"זה אומר שיש לי אישור?" לחש לאוזני והחזיר את מבטו אליי. הנהנתי קלות ובשניות אחדות השפתיים שלנו התנגשו זו בזו ברעבתנות. הגניחה הקטנה שיצאה ממנו שהצמדתי את גופי אליו העירה את איברי הפועם. הלשונות שלנו ניהלו קרב בתוך פיו ושפתיו הרכות ריסקו את נשמתי. ידיו טיילו לכל אורך עמוד השדרה שלי והשאירו ניצוצות של עונג, נצמדתי כמה שיכולתי לגופו וידיי שיחקו בשערו. אזעקה פילחה את האוויר, אבל לא נראה שזה מזיז למישהו המשכנו לרקוד עם המוזיקה, עד שהמוזיקה נכבתה.
"מפציצים אותנו!" מישהו צעק וגרם לכולם להרים את מבטם. פסים לבנים צבעו את השמיים הכחולים. המוזיקה פסקה והתחלפה בעוד אזעקה חזקה.
"צבע אדום! כולם על הרצפה, עכשיו!" צעק אחד המאבטחים ועבר אחד אחד. נשכבתי על הרצפה כשידיי על ראשי וגופו של אדם מגן על שלי.
"ליה!" שמעתי את לירי צועקת וראיתי אותה את שירה ומאיה רצות לכיווני ונשכבות מולי.
"אני לא מאמינה עליהם" נזפה מאיה והניחה את ידיה מעל ראשה בתסכול.
"איזה תזמון מחורבן" המשיכה אותה שירה וצחקה קלות.
"זה לא מצחיק" ניסיתי לאפס את חברות שלי.
"אוי תרגעי" לחשה לי לירי,
"זה יהיה כמו תמיד אל תדאגי, כמה רקטות ונחזור לרקוד" המשיכה. שכבנו על הרצפה במשך כמה דקות. הקשבתי למאיה לא מפסיקה להתלונן על זה שהרסו לנו את המסיבה.
- בום - בום - בום - נשמעו היירוטים של כיפת ברזל, ועדיין לא היה נראה שמישהו לחוץ מהמצב. ולמרות שעדיין היו אנשים שהמשיכו לדבר, לצחוק ואפילו לרקוד. תחושת בטן התפתחה אצלי, תחושת בטן רעה.