חרבות ברזל - להילחם

17.10

התעוררתי בגלל הרגשת עוד נוגע בעורי. מצמתי כמה פעמים עד ששלושה פרצופים הופיעו מולי. ליאל, רועי ונועם עמדו מולי במבט מודאג.
"בוקר טוב, נסיכה" אמר רועי בקלות. התרוממתי בזהירות ושפשפתי את עיניי.
"מה קרה?" שאלתי והעברתי את מבטי בניהם לקבלת תשובה.
"אמרו לנו לשאול אותך, שוב. את בטוחה שאת כשירה להתגייס?" שאל ליאל והתקדם אליי.
"כי זה בסדר אם את לא" המשיך והניח את ידו על ידי. הבטתי בהם בהלם מוחלט.
"כן אני בטוחה שאני כשירה לגיוס. מה עובר עליהם?" נעמדתי והתקדמתי לשירותים עד שיד תפסה אותי.
"בגלל המסיבה, ואיך שהגבת אתמול. זה בסדר אם זה יותר מידי" אמר נועם ושחרר את ידי.
"ומה אתכם? גם אתם הייתם במסיבה" נזפתי ברועי וליאל.
"גם אותנו שאלו, בחרנו להישאר" אמר ולקח צעד לכיווני. לא עניתי, רק נכנסתי לשירותים ונעלתי את הדלת. אולי הם צודקים, אולי באמת אני לא כשירה לגיוס אבל זה לא משנה. אני נשארת גם אם זאת תהיה דרכי האחרונה בחיים. אני חייבת.

לאחר כמה דקות יצאתי לחדר ריק, לבשתי מדים, הנחתי את הנשק על גבי ויצאתי החוצה לשאר החיילים שהתאספו במעגל סביב הספסל. כולם היו עסוקים בדיבורים וצחצוקים. מבטי נתקל במבטו המודאג של רועי. הוא הנהן 'יהיה בסדר' לא יודעת אם לזה הוא התכוון, אבל זה מה שהרגיש לי. הוא טפח עם ידו על הספסל לידו, הקדמתי לאט, נדחפתי בין החיילים עד שהתיישבתי לידו, באמצע המעגל. רועי הניח את ידו מאחורי גבי על הספסל, הגשתי מוגנת לידו. החלפנו מנושא לנושא במהירות עד השעה עשר בבוקר. כולנו נעמדו והתקדמנו לביתן הלימוד.

נכנסו יחד לכיתה מסודרת, כסאות סודרו בשורות. כל אחד התיישב במקומו. נועם היה מצידי הימני וחייל אחר מצדי השמאלי. לאחר כמה דקות המפקד נכנס לכיתה ושקט מילא את האוויר.
"בוקר טוב" אמר המפקד בדרכו עד שנעמד מולנו. כולנו ענינו 'בוקר טוב, המפקד' כמקהלה אחת.
"התגייסתם במטרה להלחם, וזה מה שתעשו. בעוד תשעה ימים מהיום, נכנס לעזה" אמר ולקח נשימה ארוכה בזמן שנתן לנו דקה להבין את מה שאמר.
"אנחנו נעבוד קשה, אתם תסבלו, תזיעו, תפצעו ותפחדו. אבל חשוב שתזכרו למה אתם עושים את זה. כל אחד והסיבה שלו, אני אתן לכם את שלי. נקמה, שנאה, תקווה, גאווה. אני רוצה לנקום בהם בגלל מה שעשו לנו ומה שלקחו מאיתנו, אני שונא אותם על זה. אני גאה לייצג ולהילחם למען המדינה שלנו, ויש בי תקווה. תקווה שאומרת שהכל יגמר, ואנחנו ננצח" המשיך להביט בנו במבט מודאג,
"תמצאו את הסיבות שלכם, כי אם אין לכם סיבה. תהרגו" ובזאת סיים ויצא. כולנו ישבנו המומים בחדר, "עשרים ושש" לחשתי לאחר החישוב הקל שעשיתי בראשי.
"מה?" שאל נועם והסתובב בכיסאו עד שגופו מופנה אליי.
"עוד תשעה ימים... זה בעשרים ושש לחודש" עניתי והבטתי בו בדאגה. אם נכנס לעזה, המצב קשה.

בשעה וחצי האחרונה, מפקד הפשיטה לעזה הסביר לנו את התוכנית הכללית. כולנו ישבנו מרוכזים כשמבטנו נעוץ במפקד. שהשתחררנו הלכנו ישר לחדר אוכל. כמוני, אף אחד לא נגע באוכל. מבטם של כל חייל וחייל היה נעוץ באוכל שלו, בחוסר רגש ובלבול.
"ליה" אמר נועם שישב לידי והניח את ידו על ירכי הרועדת.
"הכל בסדר, אנחנו בזה ביחד" אמר וחצי חיוך עלה על פניו, חייכתי חזרה והרמתי את מבטי מהאוכל.
"אני יוצאת החוצה, אתם באים?" שאלתי את כולם. נועם, רועי, ליאל ועוד ארבעה חיילים נעמדו והתקדמו אחריי עד הגענו לספסל המוכר. התיישבנו סביבו בשקט.
"נסיכה, הכל בסדר?" שאל אותי רועי וחיבק אותי בעדינות. הנהנתי לתשובה והשקט חזר.
"קרב מגע?" שאל רועי ודחף אותי מעט. נלחמתי ברצון לדחוף אותו בחזרה.
"נו... מפחדת שהפעם אני אנצח ואת תפסידי?" אמר וצחק, הרמתי גבה לאתגרו ונעמדתי. סימנתי לו עם ראשי לבוא. במהרה עמדנו אחד מול השני שחברינו לקבוצה הקימו מעגל סביבנו. השתחוותי מולו כמו נסיכה והעמדתי פנים שאני עם שמלה כששמתי את ידי פרושות לצדי גופי. בתגובה, רועי השתחווה גם הוא כמו נסיך וקרץ לי עם חיוך גדול על הפנים.
"קדימה נסיכה, נראה אותך" אמר והתחיל להתנועע כמו דמות במשחק מחשב. צחקתי והתמקמתי בצורה נוחה להתקפה. לא חיכיתי יותר וקפצתי קדימה, דחפתי את כתפו הימנית בעוצמה שגרמה לגופו להסתובב ועברתי למצב חניקה, יד מסביב לגרון בעוד השניה לוחצת. לחצתי בעוצמה בינונית ושחררתי לאחר שפגע פעמיים בידי כסימן לכניעה. קולות חברנו הדהדו כשחלק מעודדים אותי והשאר יורדים על רועי. הסטתי את מבטי לשניה, מכה חזקה הורגשה בבטני ואז ראשי פגע בעוצמה בקרקע הקשה.
"אל תסיטי את המבט בזמן קרב, נסיכה. זה חוק" אמר רועי בזמן ששכב מעליי. ניסיתי להתנער מאחיזתו, התפתלתי ונפנפי קלות בידיי עד שוויתרתי וטפחתי פעמיים על זרועו העבה.
כולם מחאו כפיים ועודדו את שנינו. נעמדתי מולו, מוכנה לעוד התקפה.
"הטוב משלוש?" שאלתי ורעד קל מילא את גופי.
"בטח נסיכה, אם תרצי נעשה הטוב מחמש" אמר וקרץ...שוב. עמדתי כעץ דומם וחיכיתי לצעד שלו, הוא כופף את הברכיים, יותר מידי. קפצתי על ההזדמנות וניתרתי צידה כשקפץ אליי והתרסק על הפנים. התיישבתי על גבו ונשענתי על ידיי מצדי ראשו.
"שיט" צעק בתסכול
"קדימה, נסיכה. הטוב מחמש?" שאל בחיוך.
"ניצחת" ויתרתי, הייתי עייפה ולקחתי בקלות את העובדה שהוא 'ניצח'. לאחר שנפרדתי בחיבוק מכולם הלכתי לחדר ונרדמתי במהירות.