2.11

69 7 0
                                    

התעוררנו מרעש היריות שהקיף אותנו. חיילים כבר הסתתרו מאחורי טנקים, רכבים, הריסות וירו קדימה.
צלצול מתכתי של להבים ובקריאות קרב בערבית שפילחו את הדממה. אוהלים נחתכו, וחשפו את הפגיעות של אלה שעדיין הסתבכו בשמיכה. האור המהבהב של הפנסים התערבב עם הבזקי הרובים, עם נשק ביד, נלחמתי בתוך מערבולת החושך המבלבלת. הלילה, שפעם היה מגן, הפך לשותף בוגדני. כל החלטה, כל תנועה, היו על מצוק ההישרדות. פצפוצי הלהבות, הוצתו על ידי כדורים, הטילו זוהר מפחיד.
"קדימה!" צעק המפקד וכולנו התקדמנו לכיוון הירי כשצרחות נשמעות באוויר, אני כבר לא יודעת אם החיילים שלנו צורחים מכאב או המחבלים שמולנו.
פקודות נקראו באוויר אבל כל מה שראיתי היה את האנשים שמולנו ושמעתי את שריקות הכדורים.

-זה לא הזמן להיזכר, זה לא הזמן להיזכר, זה לא הזמן להיזכר, זה לא הזמן להיזכר, זה לא הזמן להיזכר-

אמרתי את זה לעצמי שוב ושוב כשאני מחליפה מחסנית במהירות וחוזרת לירות קדימה.

כשהתקרב אור השחר הראשון, הוא חשף את ההרס שנגרם בחסות החושך, השדה העיד על מחיר המלחמה - גופות של הנופלים, אוהלים שהצטמצמו לאפר, והמבט הרדוף של אלה ששרדו את הלילה.
ניחוח החריף של אבק השריפה נשאר. מוכה וחבולה, יצאתי מצללי ההריסות. בין ההריסות, נוצר מרכז טריאז' מאולתר כאשר הניצולים התאספו לטפל בפצועים ולחלוק כבוד לנופלים. חובשים נעו במטרה דחופה, ידיהם מיומנות של הצלת חיים. הפצועים נאנקו מכאב, זעקותיהם מתמזגות עם הרוח החזקה.
חייל, פצוע אך חוסן, פגש את מבטי . לא הוחלפו מילים, אבל ההבנה המשותפת דיברה דרך המבט. בתוך הריפוי, נוצר טקס חגיגי. עטפנו את הנופלים בכל שרידי בדים שיכלו למצוא, בלב כבד, עמדתי לצד נועם ורועי כשהם נשאלו תפילות חרישיות עבור הנפטרים.
דיווחים הוחלפו בלחישות. הניצולים דיברו על התקיפה. כשהשמש עלתה גבוה יותר בשמיים, התחלתי להבין את אירועי הלילה. השחר החדש בישר לא רק את תחילת הריפוי, אלא גם את גיבושה של רוח בלתי ניתנת לשליטה
- עדות לחוסן של אלה שניצבו מול הצללים והגיחו, מצולקים אך לא נשברים, אל האור -
נועם כמו תמיד הגיע עם הרדיו לאיזור בו כולם ישבו.
"קיבלנו הודעה על שבעה לוחמים שנפלו בהיתקלות עם מחבלים: סמ"ר איתי סעדון, סרן בני וייס, רס"ר יהונתן יוסף ברנד, רס"ם גיל פישיץ, רס"ל אלחנן אריאל קליין, סא"ל סלמאן חבקה. יהיה זכרם ברוך"
נועם כיבה את הרדיו ושקט כואב מילא את האוויר.

חרבות ברזל - להילחםWo Geschichten leben. Entdecke jetzt