8.10

179 13 5
                                    

הריח הסטרילי של חומר חיטוי היה תלוי באוויר כשמצמצתי לאט לאט. האורות הקשים מלמעלה טושטשו לפוקוס, וחשפו את הסביבה הסטרילית והלבנה של חדר בית חולים. הצפצוף הקצבי של המכונות פילח את הדממה, תזכורת לכך שהזמן חלף בערפל שלא ממש הצלחתי להיזכר.
ראשי דופק בכאב מתמשך, ורשרוש הסדינים הפריכים והלבנים מתחתי הזכיר לי שאני לא לבד. סובבתי את ראשי ומצאתי דמות יושבת ליד המיטה, שומרת בנוף הסטרילי של מוניטורים מצפצפים ולחישות שקטות.

"היי שם," קול, רך אך מוכר, הגיע לאוזני. זו הייתה אמא, חברה, אשת סוד. העיניים שלה, תערובת של הקלה ודאגה, פגשו את שלי.
"סוף סוף את ערה."
ערפל הבלבול החל להתפוגג בעודי נאבקתי להבין את 24 השעות האחרונות. שברי זכרונות רקדו בפריפריה של התודעה שלי - פסטיבל, ירי, צעקות, רועי, מחבלים. האירועים שהובילו למיטת בית החולים הזו היו לכודים בנבכי מוחי, כמו פאזל עם חלקים חסרים.
"איפה... מה קרה?" הצלחתי לקרקר, הגרון שלי צנח כאילו הלכתי לאיבוד במדבר במשך ימים.
עיניה של אמא התרככו, והיא חייכה חיוך מרגיע.
"היית בפיגוע. הביאו אותך אתמול בסביבות השעה 10:00. היית בחוץ זמן מה."
כשהיא דיברה, שטף רגשות נכנס פנימה - פחד, בלבול, הכרת תודה. נגעתי בזהירות בתחבושות שעל ראשי, עקבתי אחר העדות של כמעט החמצה עם משהו בלתי נראה ומבשר רעות.
"הרופאים אומרים שתהיה בסדר," המשיכה אמא, בקולה מזור מרגיע.
"אבל די הבהלת את כולנו. את זוכרת משהו?"
הנדתי בראשי, הזיכרונות עדיין חמקמקים, כמו ניסיון לתפוס לחישות על הרוח.
"רק שברים. כמה זמן הייתי בחוץ?"
"בערך 24 שעות," ענתה אמא והציצה בשעונה.

נראה היה שהחדר נסגר סביבי כשהמשקל של המצב התיישב. קיבלתי הזדמנות שנייה, דחייה מגורל לא ידוע. בעודי מתמודדת עם המציאות, דבר אחד התברר - חיי התהפכו.

הדלת נפתחה ורופאה נכנסה לחדר בחיוך מקסים.
"בוקר טוב" אמרה והנהנתי קלות לתשובה, היא סימנה לי בראשה להרים מעט את החולצה כדי לבדוק את הדופק. שריריי נדרכו כשעורי בה במגע עם המכשיר הקר. לאחר כמה בדיקות מקיפות הרופאה הסבירה שהכל בסדר ואשתחרר היום בערב. היא יצאה מהחדר והשאירה אותי ואת אימי לבד. הסטתי את מבטי ונתקלתי במבטה של אמא. דאגה, חשש ופחד נראו ברור בעיניה.
"מה קרה?" שאלתי והיא התקרבה עד שהתיישבה לידי.
"שליח מהצבא הגיע... הם רוצים לגייס אותך, כנראה שהמצב ממש גרוע. הם מגייסים את כולם" אמרה, הניחה את ידה הרכה על ראשי ולקחה נשימה עמוקה.
"אמרתי להם שאת לא תתגייסי בגלל מה שקרה, אבל הם צריכים לשמוע את זה ממך" סיימה.
"איפה הם?" שאלתי בלחישה כשמיליון מחשבות רצו במוחי.
"פה בחוץ...לקרוא להם?" שאלה והביטה עמוק בעיניי. הנהנתי לחיוב והיא יצאה מהחדר.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחה. אמא נכנסה וישר אחריה נכנס גבר חטוב וגבוהה לבוש במדים.
"היי, ליה. אני נועם" אמר בזמן שהתקרב אליי ולחץ את ידי.
"אני מאמין שאמא שלך כבר עדכנה אותך למה אני פה?" שאל והנהנתי קלות.
"אני צריך להקליט הצהרה ממך שאומרת שאת לא כשרה לגיוס" אמר והוציא מכשיר הקלטה מהכיס שלו. "אני..." לא ידעתי מה להגיד, המדינה שלי בסכנה. מאיה בסכנה. אמא הנהנה לי. נועם הפעיל את ההקלטה והתקרב אליי. עברתי לישיבה זקופה והבטתי בחלל החדר שהרגיש ריק לגמרי.
"אני...אני כשירה לגיוס" אמרתי בלי לחשוב פעמיים. 'מטומטמת' לחש הקול בראשי.
"ליה, את לא יכולה. לא במצב שלך" קולה של אימי נשמע אך חסמתי אותו.
"אני רוצה להתגייס" פניתי לנועם והנחתי את ידי על מכשיר ההקלטה.
"ליה, את יודעת שאת לא חייבת להתגייס, נכון? יש עוד אנשים בארץ" אמר נועם והביט לתוך נשמתי.
"אני רוצה, אני רוצה להתגייס. אני משתחררת היום, רק תתנו לי את הפרטים" אמרתי והבטתי באימי.
"אני רוצה ללכת, אמא. באמת שאני רוצה" אמרתי לה וחיוך קל עלה על פניה.
"לא חשבתי אחרת מתוקה. את הילדה שלי, כמובן שקיוויתי שלא תלכי. אבל אני מכירה אותך, והיה לי ברור שתתגייסי בלי לחשוב פעמיים" אמרה וניגשה אליי לחיבוק חזק.

בשעה תשע בערב כבר הגעתי הביתה וצנחתי למיטה. בדרך לפה קיבלתי את כל הפרטים בנוגע לגיוס. עוד שבוע, יום ראשון, בשעה שלוש לפנות בוקר אצא מהבית לכיוון הבסיס בעוטף עזה. שם אעבור אימונים ואכיר את הקבוצה שאיתה אלחם. לא הספקתי לאכול או להתקלח שעיני נעצמו ונרדמתי לשינה עמוקה.


אם הגעתם כבר לפה, אני מקווה שאהבתם.
אלא השלושה הפרקים הראשונים. אשמח שתדרגו ותתנו ביקורת שאני אדע אם להמשיך להעלות את שאר הפרקים של הספר.

חרבות ברזל - להילחםTempat cerita menjadi hidup. Temukan sekarang