חרבות ברזל - להילחם

לאחר תשעה ימים- 25.10

השמש השוקעת הטילה זוהר חם על המחנה הצבאי שהמפקד עלה על הבמה המאולתרת. כולנו, עייפים אך נחושים, התאספנו לפניו, פנינו חרוטות בבלאי של שבועות של אימונים בלתי פוסקים. אוהלים התנופפו ברוח הערב, וזמזום הפעילות הרחוק הדגיש את חומרת האתגר המתקרב.
"חיילים," קולו של המפקד חתך באוויר, סמכותי אך מלא הבנה עמוקה של הדאגות והקושי שכל אחד מאיתנו נשא. הוא עמד זקוף, מבטו סורק את ים הפנים לפניו.
"עשינו כבר דרך בשבועות האחרונים," הוא פתח, ודבריו הדהדו בשטח הפתוח.
"התאמנתם בתנאים הקשים ביותר, דחפתם את גופכם לקצה גבול היכולת ולמדתם את החשיבות של משמעת ואחדות. ואני גאה לומר שכל אחד מכם קם לאירוע".
אדווה של הכרה שטפה אותנו. עמדנו קצת יותר ישרים, העיניים של כולם נעוצות במפקד, מגדלור של מנהיגות בחושך הפולש.
"כשהשמש שוקעת ביום האחרון של האימונים שלנו, אני רוצה שתחשבו על השינוי שעברתם. אנחנו לא רק חיילים, אנחנו יחידה שנרקמה בכור היתוך של מסירות ומטרה משותפת. אנחנו כוח להתחשבן", הכריז המפקד. הוא עצר, הניח למשקל המסע הקולקטיבי שלנו להתיישב. המחנה כאילו עצר את נשימתו, צופה את דבריו הבאים של המפקד.
"מחר, אנו עומדים בפני אתגר מסוג אחר — אתגר שחורג מתחום האימונים שלנו. אנחנו נכנסים לכור היתוך של מלחמה, שבו ההימור גבוה, וההשלכות הן אמיתיות. אבל זכרו את זה: אתם מוכן. אתם צוות. וביחד, נתמודד עם כל מה שיקרה בדרכנו".
מלמול של הסכמה שטף את החיילים, נדר חרישי לעמוד כתף אל כתף עם עלות השחר הראשון.
מבטו של המפקד התעכב על כל פנים לפניו, עיניו משקפות את כובד האחריות שנשא כמנהיגם.
"בתוהו ובוהו של הקרב, סמכו על האימונים שלכם. תסמכו על חבריכם החיילים. התכוננו לכך, ויש לי אמונה בלתי מעורערת בכל אחד מכם".
כשסיים המפקד את דבריו, נקלע המחנה לשקט חגיגי. כולנו התפזרנו כשכל אחד מאיתנו נושא את דברי המפקד כמו לפיד בחושך החודר. ערב המלחמה הגיע.

אני ושאר החיילים הצטופפנו במעגל כשידינו עוטפות אחד את השני. רועי שעמד לצידי החל לרקוע ברגלו. לאט לאט זיהיתי את הקצב, הרמתי את מבטי אליו והוא חייך, ליאל שעמד לצידו הצטרף למוזיקה שהתחיל רועי.
"תם ולא נשלם, נחתם עוד פרק בעולם, אני אמצא לי אור קטן, אני אמצא תקווה קטנה באפלה שבחיי. לו רק יכולתי אז אולי לשים את כל הכעסים, את כל הפחד, השקרים שבחיי" החל רועי לשיר את השיר
'תם ולא נשלם'. שאר החיילים הצטרפו ברקיעות רגליים ומחיאת כפיים. הצטרפתי גם אני שכולנו מחובקים יחדיו, אף אחד לא משחרר את השני. קבוצה אחת. גוף אחד.
"תם ולא נשלם, תמיד אהיה אותו אדם המחפש כמו כולם, להיות עוד משהו בעולם המנוכר והפוגע, זה שרואה זה ששומע, המציאות העגומה כמו אהבה שנעלמה...
אז אני בורח ונוסע אלייך, וכל חלום הוא כמו ניצוץ בעינייך. אני נוסע ויודע- אין מקום אחר. וכמו אחד שמנסה, להיות עוד משהו בעולם הזה... משהו בעולם הזה...
אני עוצר, אני צורח, מי היורה? מי הרוצח? מי שדרס ונעלם? מי מתעורר ומי נרדם? מי הרעב? מי השבע? מי שמקשיב מי שיודע, היכן הדרך מתחילה? בין כביש מהיר או מנהרה?
אז אני בורח ונוסע אלייך..."

קולו של כל חייל וחייל הדהד ברחבי הבסיס, הרמנו אחד את השני. האווירה השתנתה אבל עמוק בפנים האימה מהלא נודע היה קיים. החיוכים הרבים, הבטתי בכל חייל במעגל. אנחנו יחד בזה, אף אחד לא עוזב או נוטש. 'אני גאה בך' אמר הקול בראשי. ובאמת הייתי גאה בעצמי.
קפצנו במעגל חוזרים על השיר שוב ושוב בצרחות שכל עם ישראל ידע.
אנחנו חזקים,
מאוחדים
ורעבים לנקמה.

התיישבנו יחד בחדר האוכל, השקט היה כבד אבל כל אחד היה צריך לעכל את מה שיקרה מחר בבוקר.
דף שורות ריק בהה בי בזמן שעט נח בידי. איך כותבים מכתב פרידה? איך מסבירים שעשיתי את הכי טוב שלי, אבל זה לא הספיק. איך להסביר למשפחה שהם לא יראו אותי יותר? בלי ארוחות שישי, ימי הולדת ועוד... החיבוק האחרון שלנו, באמת היה האחרון. שהם לא ישמעו את קולי. איך שוברים להורים את הלב בעדינות?

"נסיכה?" קולו של רועי העיר אותי. הבטתי בו ואז עיניי עברו בין כל החיילים שהסתכלו עליי.
"את כבר חצי שעה בוהה בדף, ולא עונה לי. מה קורה איתך?" שאל והביט בי בדאגה.
"סליחה, אני...אני לא יודעת מה לכתוב" עניתי והצבעתי על הדף שמולי. כשהרמתי את מבטי ראיתי שכל הדפים של שאר החיילים כבר מלאים במילים.
"מה שאת מרגישה, נסיכה. תדמייני שאת מדברת איתם, לא כותבת. תוציאי את נשמתך בזה" אמר לי רועי והניח את ידו בעדינות על ירכי הקופצת. חצי חיוך עלה על פניו כשהתחלתי לכתוב מילה אחר מילה בלי הפסקה.

היי שם,
אם אהבתם את הפרק, והספר עד כה. אשמח תגובה ודירוג.
זה מעודד אותי לכתוב ולהעלות את שאר הפרקים.
אוהבת אתכם, נעבור את זה יחד.