תסמן אותי שלך

~3~

**נטליה**
אני מביטה באמא שלי כדי שתצא נגד האמירה המטומטמת של אבי אבל היא פשוט מביטה בי באדישות. אני מבינה שאצטרך לעשות את זה בעצמי.
״ממש לא״ אני פולטת בכעס אל עבר אבי וממשיכה לאכול את האוכל שלי.
״נטליה זה לא נתון לוויכוח, ידעת שזה יקרה כל הזמן, את ידעת שבגיל 18 את תתחתני״
״אבא אני אפילו לא מכירה אותו!״
״נטליה!״ אבא שלי מרים את קולו עליי ומביט בי בכעס. הוא לא רגיל שאני לא מקשיבה לו. ״אני מצטער מארק, היא תשנה את דעתה עד השבוע הבא״ אבא שלי מביט אל עבר הגברים שמולי ומחייך אליהם בהתנצלות.
״מה יש שבוע הבא?״ חוץ ממבחן ארוך שעומד להיות לי אני לא זוכרת עוד משהו, ואני בטוחה שהם לא דיברו על זה.
״שבוע הבא ביל יגיע לכאן ותכירו״ אבא שלי אומר בטון שלא משאיר לי ברירה.
״אני.. אני לא-״
״תעלי לחדר שלך״ הוא אומר בנסיון להירגע אבל אני שומעת את העצבים שהוא מנסה להסתיר בקולו.
״אבא...״
״עכשיו!״ הוא כבר לא מסתיר יותר. אני מביטה באמא שלי במבט מאוכזב ועוזבת את שולחן האוכל. אני עולה לחדר שלי ונועלת את הדלת אחריי, נכנסת מתחת לשמיכות ובוכה אל הכרית.
אני לא רוצה להתחתן עם איזה ביל אחד אמריקאי שאני לא מכירה. אני לא רוצה.
אני פותחת את הטלפון שלי ורואה הודעות חדשות מדמיאן, יצאתי קודם באמצע השיחה כי הבנתי שהוא מחפש שטויות אבל האמת היא שעכשיו גם אני רוצה שטויות. למה לא? גם ככה כל החיים שלי מתוכננים מראש. אז למה לא להנות כל עוד אפשר?
אני רואה כמה הודעות של איפה את, לאן נעלמת, מה אמרתי. ובלה בלה בלה... אני מתעלמת מהן.
אני כותבת לו משהו בגישה אחרת ממה שאני רגילה.
״אני לא מחפשת מחוייבות, בדיוק ההפך. יש לי הרגשה שגם אתה, נכון?״ אם הייתי מסתכלת מהצד הייתי חושבת שיולה כתבה את זה מאשר אני. יותר מתאים לה. כשאני מבינה שהוא לא מחובר אני מניחה את הטלפון בצד ומנגבת את הדמעות ממקודם.
אף אחד לא ישבור אותי.
בטח לא איזה ביל אחד מטומטם שאף פעם לא הכרתי.
אני מרגישה את העייפות נוחתת עליי ואני נרדמת מתחת לשמיכות.
~~
אני לא יודעת מה השעה עכשיו אבל אני קמה לקול צעקות בבית. אני שומעת את אמא שלי צורחת משהו בקומה למטה. מה לעזאזל קורה פה?
אני קמה במהירות ויוצאת מהחדר בריצה לבדוק מה קרה. יש לי תחושת בטן רעה מאד. אני יורדת את המדרגות שמובילות אל המרכז של הבית, איפה שישבנו לפני כמה שעות לאכול עם הגברים ההם. כשאני מגיעה ללמטה אני קופאת במקום.
ארבעה גברים חמושים עם רובים מחזיקים את המשפחה שלי בני ערובה. אמא שלי מסמנת לי ללא קול תברחי, אבל מאוחר מדי. אחד מהגברים שם לב אליי ומכוון אליי את הרובה שלו.
״מה קורה פה?״ אני שואלת באומץ.
״בואי לכאן״ אחד מהם מורה לי ואני מתקדמת לעברו בפחד. אני מרגישה את העיניים של כולם עליי.
״תעזבו אותה״ אני שומעת את אבא שלי צועק ואני מתאבנת מבפנים. איך הגענו לסיטואציה הזאת? רק לפני כמה שעות התעצבנתי עליו על משהו מטומטם ועכשיו עומדים להרוג את כולנו.
אני מתקדמת אל אחד מהגברים והוא תופס בזרועי חזק. אני מכווצת את עיניי בכאב.
״אני חושב שהבוס יאהב אותה״ הוא אומר עם תאווה בעיניים ואני נגעלת. הוא מושך חזק בשיערי ומביט בו בהתפעלות. ״צבע אש, קאי ירצה שנשאיר אותה בחיים״ כל ארבעת הגברים צוחקים ואני מרגישה מושפלת. מי זה קאי? השם שלו מוכר לי אבל אני לא מצליחה לזכור מאיפה.
״העזת לבגוד במאפיה שלך יא בן של זונה״ אחד הגברים מרביץ לאבי ואמא שלי צורחת.
״תעזבו אותו״ אני שומעת את דיאן בוכה ואני פתאום שמה לב שהיא גם נמצאת כאן. פאק. אני אהיה חייבת להגן עליה. היא בפינה של החדר, מפוחדת ולא זזה משם.
״אבא מה עשית?״ אני שואלת בלחש אבל כולם שומעים אותי.
״אבא שלך עשה עסקאות עם המאפיה בניו יורק, אבא שלך מזדיין שניסה לחתור מתחת למאפיה של נאפולי. בוגד עלוב״ הגבר יורק על אבי ואני נרתעת לאחור בלי לשים לב.
״קחו אותה מפה״ הוא מורה לגברים האחרים ואחד מהם תופס אותי בכוח וגורר אותי לכניסה לבית.
״אבא... אמא!״ אני צורחת בבכי כשהגבר שאחראי כאן מכוון אליהם את הרובה שלו. הם יושבים צמודים אחד לשני, קשורים. חסרי אונים.
״קחו אותה מכאן!״ גבר צועק ואני נמשכת החוצה. ״גם את הקטנה״ אני מספיקה לשמוע אותו צועק לפני שהדלת נסגרת לי בפנים.
״תחזיר אותי לשם! הם יהרגו את ההורים שלי!״ אני צורחת על הגבר שמחזיק אותי ומנסה להשתחרר מהאחיזה שלו. ללא הצלחה. הוא מחייך אליי ברשעות וממשיך להחזיק אותי.
״אני חושב שקאי אוהב לוחמניות כמוך, אם הוא לא ירצה אני אקח אותך לעצמי״ הוא מלטף את שיערי ואני פולטת צרור קללות לעברו. ״יש לך גם פה מטונף נסיכה״ הוא צוחק עליי. ״נראה איך קאי יחנך אותך״
״מי זה קאי לעזאזל?״ כל משפט שני אני שומעת את השם הזה.
״קאי דאורס, יורש המאפיה, אבא שלו זה מיקאל דאורס״ פאק. שמעתי רק שמועות על השמות האלה אבל כולם היו סיפורי אימה. אומרים שהמשפחה שלהם הקימה את המאפיה, שהם שולטים בכל המאפיות באיטליה. יש לי צמרמורת רק מלחשוב על כך שהם רוצים לקחת אותי אליהם.
״תחזיר אותי לבפנים! ההורים שלי ש-״ אני משתתקת כשאני שומעת יריות. ההורים שלי לא היו עם האקדח. יש רק משמעות אחת למה ששמעתי עכשיו.
הם רצחו את המשפחה שלי.