~13~

503 43 11
                                    

**קאי**
קולות ההדף של הכדורים שאני יורה גורמים לי להתאפס על עצמי. אני מכוון אל עבר המטרה ויורה בנקודה האדומה שוב ושוב עד שאני צריך להחליף מחסנית. הבומים במטווחים גורמים לראש שלי להתפקס ולזכור לשם מה אני חי. למען המאפיה האיטלקית. לא בשביל לשחק משחקי מוחות עם בחורה שאין לי קשר אליה. לא בשביל בחורה ג'ינג'ית שנראית כמו שדה קטנה שבאה להרוס אותי.
אני מדמיין את אביה הבוגד של ניקה מולי ואני יורה צרור חדש של כדורים. זה מחייה אותי. ריחו של אבק השריפה, סימון החורים שמהם הכדורים שלי יוצאים, הרעש. זה כנראה יהיה מנוגד לכל תחביר לשוני שנקבע אי פעם, אבל זה המקום השקט שלי. השקט הנפשי שלי. אם אני צריך שקט או להירגע אני כאן. במטווחים של המשפחה שלנו. יש פה עוד חיילים שמתאמנים בירי ויש למעלה קומת אגרוף שגם שם אפשר להוציא אנרגיות. אף אחד כנראה לא יבין את זה. את האדרנלין שזורם לי בגוף. אני טוען את הגלוק 19 שלי ואני מכניס אל החגורה שלי. אני מניד בראשי אל עבר אחד המאבטחים שכאן ואני עולה ללמעלה כדי לברר איפה ניק. הוא היה אמור להגיע ממזמן. אין קליטה בקומת המטווחים אז זאת הסיבה שאני חייב לצאת משם כדי ליצור איתו קשר.
כשאני יוצא אל הרחוב אני מחייג ישר אל ניק והוא עונה לי אחרי צלצול אחד.
״איפה אתה?״ אני לא פותח בשיחת נימוסין. זה לא אני.
״קאי..״ הוא שותק וזה לא משהו שקורה הרבה. אני מרגיש ישר את המתח בקולו. ״לא היית זמין. ניסיתי לחייג אליך כמה פעמים -״
״אמרתי לך שהייתי במטווחים. אין שם קליטה. מה יש?״
״היה בלאגן באחוזה קאי. ניסו לפרוץ לבית״ פאק.
אני יוצא בטיל מהמתחם ואני נכנס לרכב בזמן שאני ממשיך בשיחה.
״מי העז לעשות את זה?״
״אנחנו צריכים לעבור על מצלמות האבטחה אבל אני מנחש שהם לא מקומיים. הם הצליחו להימלט קאי״
״מישהו נפגע? סרינה הייתה בבית?״ אני צריך להרוג את הבני זונות שהעזו להתקרב למשפחה שלי.
״לא קאי אף אחד לא היה בבית חוץ ממני ומניקה״
״הם הצליחו להיכנס לבית?״ אני נוסע בסמטאות העיר ומקלל בליבי על זה שהכבישים מלאים.
״כן, הם היו בחדר של ניקה״ זין.
״הם פגעו בה?״
״לא. לא משהו שראיתי לפחות״ אני משחרר את הנשימה שעצרתי בתוכי ואני מדחיק את החרדות שהגיעו.
״אל תוריד ממנה את העיניים. אני שתי דקות אצלך״ אני מנתק את השיחה ואני נכנס בשביל הגישה של האחוזה. אני לא טורח להכניס את הרכב לקומת החניה למטה ואני יוצא ממנו לאחר שאני מדומם מנוע. אני שולף את האקדח ומתקרב אל הבית. אני מוצא את דום, שומר הראש של אבי, בכניסה לבית עם עוד שני מאבטחים לצידו. אני מתקרב אליו בזעם.
״מה לעזאזל קרה פה?״ אני דורש לדעת.
״הם הפתיעו אותנו אדוני אני לא-״ אני תופס אותו בצווארו וקוטע את התירוצים שלו.
״אל תזיין לי את השכל. זה קרה במשמרת שלך. אם היה קורה משהו למשפחה שלי אתה היית מת״ אני אומר לו באיום ומוציא סכין מהמכנס שלי. יש לי חיבה לסכינים כי זה אישי יותר מאקדח. הוא מביט בי בשקט ולא אומר מילה. אני משחרר מצווארו ואני דוקר אותו דקירה חדה בבטן. הוא גונח בגלל הכאב אבל לא מעז לזוז. אני מוציא את הסכין ומנקה אותה בחולצה שלו. ״תראה בזה אזהרה לפעם הבאה״ אני אומר ופונה ממנו אל תוך הבית.
אני עולה לקומת המגורים שלי ואני הולך ישר לחדר השינה שלי, סונר, אחד המאבטחים, שומר בחוץ. אני מניד בראשי לשלום ואני נכנס אל החדר. ניק עומד עם אקדח דרוך ליד דלת היציאה למרפסת. היא שבורה. ניקה יושבת על המיטה שלי ומחבקת את ברכיה אליה. היא נראית מפוחדת.
״קאי״ ניק מסתובב אליי כשאני סוגר את הדלת והוא מביט בי במבט רציני. ״היו שניים. הם נכנסו דרך המרפסת שלך כשניקה הייתה פה לבד והם שברו את הזכוכית״
״איפה אתה היית בזמן הזה?״ אני שואל ומביט במבט אדיש בזכוכיות שמפוזרות על הרצפה.
״הייתי בדרך אליך ודום התקשר אליי כשהם שמעו את ניקה צועקת. היא הייתה נעולה איתם״ הוא מסתכל עליה ברחמים ואני מסתובב להביט בה. היא עם דמעות יבשות. אני שונא את הידיעה שמישהו אחר הפחיד אותה. מישהו שהוא לא אני. זה לא צריך לקרות.
״צא החוצה ותקרא לרופא שיבדוק את דום. דקרתי אותו״ אני אומר לניק בלי להסיט ממנה את המבט. היא מביטה בי בחזרה והמבט שלה חורך אותי. יש לה אנרגיה של שדה. אני יכול להרגיש את התיעוב שלה ממני עד אליי.
ניק יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת. נשארנו לבד אני והשדה שבחדר.
״את בסדר?״ אני מתקרב אליה בזהירות ונעמד במרחק סביר מהמיטה כדי לתת לה מרחב. היא מסתכלת עליי מבולבלת.
״אכפת לך?״ היא שואלת בציניות ומבטי השנאה חוזרים לפניה.
״בטח שאכפת לי. את הרכוש שלי, אני דואג לכל החפצים שברשותי״ אני אומר לה כדי שלא תפתח מחשבות או תקוות שווא. זה מה שהיא. רכוש.
״רכוש...״ היא פולטת את המילה בלעג ומנידה בראשה. ״אתה בן זונה אתה יודע?״ היא פתאום מקבלת אומץ מזוייף ואני לא עוצר אותה. אני יותר יהנה לאלף אותה כשהיא ככה. מרדנית.
״אני בן זונה?״ אני שואל בחיוך ואני נשען על הקיר שלידי. דלת המרפסת השבורה נמצאת ממולי ואני מביט החוצה אל השמש של אמצע היום.
״כן. בגללך כל זה קרה. בגללך הם ניסו לחטוף אותי״ זה משהו שלא ידעתי קודם. אני פתאום מגלה עניין בפגישה הקטנה שהייתה להם כאן לפני שהמאבטחים הגיעו.
״הם ניסו לקחת אותך מכאן?״ אני מביט בה בסקרנות והיא עוצמת את עיניה לרגע.
״כן. מארק היה כאן עם הבן שלו והם ניסו לשכנע אותי לברוח מכאן״
״מה לעזאזל?״ אני מתקרב אליה והיא מתרחקת אחורה.
״מה?״
״תחזרי אחורה. את הכרת את מי שפרץ לכאן?״ היא שמה יד על פיה ושותקת. ״תעני למה ששאלתי אותך״ אני אומר בקול חזק והיא נבהלת.
״אני- כן. הם מכירים אותי״
״אני לא מאמין. הם פאקינג פרצו לי לבית בגללך״ אני זז מהמקום שלי ואני מתרחק לדלת. ״מי זה מארק?״ אני שואל בשקט ומנסה לשמור על קור רוחי.
״הוא ראש המאפיה בניו יורק, הבן שלו... בגללו הרגתם את ההורים שלי״ היא מביטה בי בעצב.
״איך את קשורה אליהם?״ אני מנסה לחבר את כל החלקים ביחד אבל משהו חסר. האבא המזדיין שלה עשה איתם עסקאות אבל איך ניקה קשורה אליהם?
״אני.. אני הייתי העסקה שבגללה הוא בגד״
״אני לא מבין אותך תהיי ספציפית״ אני מרגיש שמה שקרה כאן הוא קריטי לנו לעסקים.
״הבן שלו... ביל.. אני.. הוא תכנן להתחתן איתי. הם שידכו אותי אליו״ היא נלחצת פתאום והיא מתחילה לזרוק מילים במהירות. ״הם פרצו לכאן ודיברו איתי על כסף. הוא צעק עליו משהו על הרוח. הם הלחיצו אותי״
״רוח? את פאקינג צוחקת עליי״ אני פתאום מבין שכנראה הרוח המזדיינת לא מתעסקת רק איתנו. יש לי כאן הזדמנות לזכות במקום של אבא שלי כראש המאפיה, אני יכול להביא לו את הרוח על מגש מכסף. אני רק צריך מישהו שיסתנן לשורות של ניו יורק ויעבוד בשבילי. אני חושב שזה נפל עליי מהשמיים כי אני יודע מי. ניקה.
״תנוחי. אני אגיד לשיין לעלות לך לכאן אוכל״ אני לא רוצה להלחיץ אותה עדיין. בינתיים זה עוד לא יוצא לפועל. כשזה יקרה היא תדע מהכל.
״אתה לא כועס עליי?״ היא מביטה בי בחשדנות ואני מחייך.
״לא ניקה. ממש לא. עשית אותי שמח היום״ אני מגחך ויוצא מהחדר כדי לספר לניק ואבא שלי את החדשות הטובות.

תסמן אותי שלך Where stories live. Discover now