תסמן אותי שלך

~12~

**קאי**
כל עצם בגופי גועשת. הדם שלי חם. כלפי פנים הכל אצלי זועם. כלפי חוץ קיפאון. מסיכה של אדישות.
במילה אחת, סבל.
כשחזרתי מהמועדון אחרי שהמלצרית עשתה את שלה לא הצלחתי להביא את עצמי להתקרב אל ניקה. משהו בה מרגיש לי טהור. המשפחה שלה בוגדנית, היא מגיעה מהרמה הכי שפלה שיש, אבל עם כל זה היא תמימה מדי. יש בה משהו נקי. כמו קנבס לבן שאני רוצה להיות הצבע שמצייר עליו. אני רוצה ללמד אותה הכל, לקחת אותה לעולם שלי ולשנות אותה.
כשקמתי בבוקר החלטתי לנסות להתחיל לאלף אותה לחיים החדשים שלה, דרשתי משיין שתיתן לה כמה בגדים שלקחתי מסרינה ורציתי לתת לה ארוחה נורמלית בלי להעניש אותה. זה לא צלח.
הייתי צריך לדעת שהיא עקשנית מדי ומרדנית. יש בה משהו שמושך אותי אליו. אש שלא נכבית. לא משנה כמה אני מתאכזר אליה ומשפיל אותה היא עדיין עומדת על שלה. ממרה את פי. זה מעצבן אותי ומדליק אותי בו זמנית. היא נהייתה מוקד העניינים שלי עכשיו. הראש שלי מלא במחשבות עליה. זה אף פעם לא קרה לפני כן עם כל בחורה אחרת, רק איתה.
אני זועם על הבחירה שלה למרוד בי הבוקר כי אנחנו לא לבד. אבא שלי, ראש המאפיה בנאפולי יושב על שולחן האוכל. ניק, בן הדוד שלי ויד ימיני, הגיע הבוקר בגלל המפעל שנשרף הלילה. אחותי כאן. אסור לי להראות חולשה. אם לא הייתי מגיב על המרדנות של ניקה, זה היה מעלה מחשבות אצל אבי. אני מעדיף להישאר חסר רחמים וקר כלפי כולם, שלא ינצלו אותי. אני בטוח שהיא שונאת אותי עכשיו על איך שהתנהגתי אליה לפני כמה דקות, אבל אני מאמין שאחרי השנאה מגיעים רגשות אחרים. היא מרגישה לי כמו ניסוי מעניין. צעצוע קטן. אני רוצה לבדוק איך היא תהפוך להיות האישה שאני רוצה שהיא תהיה.
אני יושב עדיין ליד שולחן האוכל ומביט בניקה מנקה את הקפה ששפכה על הרצפה. אני מדבר עם אבי על מתקפה שהייתה על מפעל שנמצא ברשותינו בלילה. ״הרוח״ שוב עשה את שלו וחיבל לנו בעסקים. זה היה מפעל שבו ייצרנו נשק. חלק גדול ממנו נשרף. אסור לנו לעבור על זה בשתיקה, זה יחליש אותנו באיטליה. כולם מפחדים ממנו, רוחשים לנו כבוד. אין מקום לטעויות. זה המוטו שלי בחיים.
עם כל הבלאגן שקרה וכל הסיבוך שנמצא בלמצוא את ה״רוח״ המזויינת הראש שלי לא בשיחה. הוא שם עם ניקה על הרצפה, עם המרדנית הקטנה שלי. אני ממשיך להביט בה לעוד רגע ממושך. כאילו היא מרגישה את העיניים שלי עליה, היא מרימה את מבטה אליי ואני מרגיש שאני נשרף ממנו. אני שובר את קשר העין שמבלבל אותי ואני מפנה את מבטי חזרה אל אבא שלי שיושב לידי. הרגשתי את השנאה שלה יוצאת ממנה. למה אכפת לי? זה בדיוק מה שאני צריך. שתשנא אותי. כאן כל הכיף.
״תיזהר ממנה בן״
״מה?״ אני מנער לרגע את המחשבות שלי עליה ואני מתמקד בו.
״אל תיתן לה לשכוח למה היא כאן. נשים יפות מגיעות כדי להרוס אותנו קאי. אל תיתן לה להפיל אותך״ הוא אומר כאילו קרא את מחשבותיי כרגע. זה מפחיד אותי. אני עוטה על עצמי בחזרה את מסיכת האדישות שלי ואני מגחך.
״אני זוכר טוב למה היא כאן אבא, אני גורם לה לשלם על חטאי המשפחה שלה בכל רגע. לא ראית את מה שהלך כאן קודם?״ אני אומר בחיוך והוא טופח לי על השכם.
״כן ראיתי״ הוא מחייך בשעשוע ״טוב מאוד בן. זאת הסיבה שאתה תירש את מקומי. אתה חסר רחמים בדיוק כמוני. לרגש אצלך אין מקום״
״כן. כמו שצריך במאפיה לא?״ אני אומר בחיוך אבל מבפנים משהו במילים שלו מציק לי. אני לא נותן לזה יותר מדי משמעות. אני חי על עטיית מסכות.
״נכון מאוד״ הוא מנגב את פיו משאריות האוכל והוא מניח את המפית חזרה על השולחן. ״תיקח את ניק ותמצא לי את הבן זונה ילד, אני רוצה שנסיים עם זה כמה שיותר מהר״ הוא אומר לי עם המבט הדורש שלו ואני מהנהן אליו.
״אני אמצא אותו אבא. גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה״ אני צופה בו כשהוא קם והולך למשרד שלו בקומה העליונה. סרינה קמה גם היא, זורקת כמה מילים לניק והולכת לחדרה. אני מחזיר את מבטי אל ניקה שסיימה לנקות וכרגע היא עומדת מולי בשקט ובכעס. היא זועמת הצעצוע הקטן שלי. אולי אני צריך לשחק איתה קצת. להיות אכזרי. אולי ככה היא תצא לי מהמחשבות.
״את צריכה משהו?״ אני לוקח לי אפרסק מקערת הפירות שעל השולחן ואני נוגס בו בשיניי. מתענג על העסיסיות שלו. מתעלם מהרעב הברור שלה. חוץ מהמרק שביקשתי שיביאו לה בלילה, היא לא אכלה ביומיים האחרונים.
״אני.. אני יכולה לחזור לחדר?״ היא עדיין מלאת כעס וזה מצחיק אותי. כל כך קטנה וכל כך הרבה אש בעיניים.
״לא״ אני ממשיך לאכול את האפרסק והיא מביטה בי ברוגז.
״למה לא?״ אני מתעלם ממנה ומביט בניק שלידי. נותן לה להמשיך לעמוד בחוסר שקט.
״נלך לאירים אחי?״ אני מנסה לחזור לנושא החשוב באמת למרות שאני מרגיש את מבטה שורף אותי.
״כן- כן. נתחיל שם. תמיד יש למקועקעים האלה מקורות מידע״ הוא אומר. מבולבל משינוי השיחה שלפני שנייה התמקד עם ניקה.
״מה עם דיאן?״ אני שואל אותו ומביט בניקה. היא מביטה בנו בעניין ושותקת.
״היא תהיה בסדר״ הוא אומר בלי לפרט. זה מספיק למה שאני צריך.
״תהיה בסדר ממה?״ ניקה מתפרצת לשיחה שלנו והמבט שלה מלא חרדה.
ניק מבין את כוונותיי והוא לא עונה לה.
״בואי לכאן״ אני דורש ממנה והיא מגיעה מיד. נצמדת לכיסא מולי ומחזיקה בו ברעד. ״שיין תכניסי לכאן צלחת אוכל בשביל ניקה״ אני קורא לשיין שנמצאת בקרבת מקום והיא הולכת למטבח לעשות מה שביקשתי.
״מה קרה לדיאן?״ ניקה שואלת. דואגת לאחותה. אחרי שדיברתי עם ניק הבוקר לפני שהיא קמה, אני כבר יודע שהוא לא מכאיב לדיאן ולא מענה אותה. הוא אימץ אותה למשפחה שלו. אבל ניקה לא צריכה לדעת את זה. אני רוצה שהיא תפחד ממנו. אני צריך שהיא תציית לי.
״את תקבלי תשובות לשאלות שלך ברגע שתתנהגי כמו שאני רוצה שתתנהגי״ אני נשען לאחור על כסאי ואני מביט בה. שיין מניחה צלחת מלאה בכל טוב על השולחן ונעלמת. ״שבי״ אני פוקד על ניקה והיא מזיזה את הכיסא בכעס ומתיישבת. היא מרימה את המזלג בידה ואני מצקצק בלשוני. היא מרימה את מבטה אליי בבלבול וחוסר סבלנות.
״הרשיתי לך לאכול?״ אני יודע שאני קשה איתה אבל רק ככה היא תלמד. אחרת אבי יחשוש שאני לא יודע לשלוט בה. היא מנידה בראשה.
״כשאני שואל משהו אני רוצה לשמוע אותך״
״לא אדוני״ היא מושכת את המילים ושותקת.
״תעני לי על כמה שאלות פשוטות ואני אניח לך להסתובב בבית בחופשיות למשך היום״ אני אומר לה והמבט שלה משתנה. היא נראית עם תקווה קטנה.
״איזה שאלות?״
״איך קוראים לך?״
״נטלי-״ אני דופק על השולחן ומשתיק אותה. מניד בראשי.
״טעות ראשונה. את נשארת בחדר שלך היום״ היא זזה באי נוחות בכיסא שלה ומנסה להסתיר את זעמה. זה לא עובד לה. זה היופי בה. היא לא מצליחה להסתיר ממני כלום. ״אם את רוצה לאכול למשך היום, כדאי שתשקלי את התשובות שלך. איך קוראים לך?״ אני שואל אותה שוב והיא שותקת לרגע. מהססת בתשובה שלה.
״נ.. ניקה״ היא אומרת בשקט והעיניים שלה דומעות.
״ילדה טובה. למי את שייכת?״ אני מביט בה ברכושניות. היא החפץ שלי. שלי. אני צריך שהיא תבין את זה.
״לך״ היא אומרת בכניעה והדמעות שלה יוצאות החוצה.
״יופי. את יכולה לאכול. אני אדאג שיכניסו לך ארוחות לחדר כשאני לא נמצא היום״ אני אומר לה בזמן שאני מתחיל לאכול בשקט. ניק מסתכל עליי מהצד בשיפוטיות ואני מתעלם ממנו. הוא לא יעז לערער עליי לידה. אני ממשיך לאכול והחדר שקט חוץ מהבכי השקט שלה. אני לא מרים אליה את עיניי. אני אשבר כנגד הבכי שלה. כשהיא ממשיכה לבכות אני קם מהשולחן.
״כשהיא מסיימת תעלה אותה לחדר ותבוא למטווחים. נלך משם לאירים״ אני לא יכול להישאר פה לעוד דקה. הוא מהנהן ואני יוצא משם. אני אלך להתאמן בירי ואני ארגע. אני אוציא את רגשות האשמה שלי החוצה.