~5~

652 43 8
                                    

**נטליה**
הם לא מתים. הם משקרים לך.
הגרון שלי יבש ומסתחרר לי הראש. אני פוקחת את עיניי לאט ומגלה כאב ראש חזק. אני מחזיקה את ראשי תוך כדי שאני נשענת לאחור ונצמדת אל קיר בחדר. איפה אני?
אני מרימה את מבטי ורואה שאני בחדר שינה שהוא לא שלי. אני לא בבית שלי. יש כאן מיטה זוגית ועמדת איפור, כל מה שבנות צריכות. אבל זה לא שלי. אני מנסה להיזכר מה קרה לי. הייתי בארוחת ערב בבית עם שני גברים שאחד מהם ניסה לשדך לי את הבן שלו. אני זוכרת גם שרבתי עם אבא שלי והוא שלח אותי לחדר בכעס. נרדמתי בבכי.
מה היה אחר כך? אני לא -
דלת החדר נפתחת וגבר לבוש כולו שחור עם אקדח בידו ואפוד של מאבטח במאפיה נכנס לחדר.
״בוקר טוב לנסיכה״ הוא מתקרב אליי ואני נצמדת אינסטינקטיבית כמה שיותר לאחור אל הקיר. ״נו מה יש לנו כאן?״ הוא מביט בי בזלזול.
״איפה אני?״ אני שואלת בבלבול. החדר מטושטש לי לרגע ואני ממצמצת כדי למקד את הראייה שלי.
״כבר שכחת הכל? כמה סמים נתנו לך נסיכה?״ הוא מחייך ואני נבהלת.
״איזה סמים?״ בחיים שלי לא התקרבתי לסיגריה אז לסמים? אני בטוחה שזאת טעות. ״מי אתה?״
״דום״
״מה זה החדר הזה? איך הגעתי לכאן?״ אני מרגישה תחושה רעה מאוד לגבי מה שקורה פה. זה לא מצחיק אותי. אני קמה מהרצפה ונעמדת מולו באיום.
״תירגעי״ הוא אומר בקול חזק מעט ואני מפחדת שהוא יעשה לי משהו. אני בחדר לא מוכר עם גבר שאני לא מכירה. גרוע מאד. ״היינו אצלך בביקור בית אתמול״ הוא מסתובב ממני והולך לכיוון הדלת. ״זוכרת?״ הוא מדבר כשהגב שלו מולי.
״היית אצלי בבית אתמול?״ לא הגיוני אף אחד לא היה אתמול. אני זוכרת שנרדמתי ו- אוי לא. הכל חוזר אליי מהר. לא.
לא.
״אתה - אתה זה שאיים על המשפחה שלי..״ אני נזכרת בפנים שלו פתאום. במבט המאיים שהיה לו.
״אז אני רואה שהסמים שלנו לא השפיעו עלייך כל כך נורא״ הוא מסתובב אליי מפתח החדר.
״אני לא- אתם סיממתם אותי?״ אני מרגישה כאב צורב בגרון פתאום. אני פשוט צריכה לנשום. זה תסמינים של לחץ.
״כן איך חשבת שהגעת לכאן? אחרי שההורים שלך נהרגו צרחת כמו משוגעת וניסית לברוח מפה״
אחרי שההורים שלך נהרגו...
ההורים שלך נהרגו.
״בואי איתי, דרשו ממני להעביר אותך מפה״ הוא מביט בי בבלבול אבל אני מאבדת את זה.
״מ- ה מה אמרת על ההורים ש- לי?״ הקול שלי רועד וחסר ביטחון,
״הם נהרגו״
״הם? אוי אלוהים״ אני לא רוצה לשמוע יותר. אני לא נשארת פה בחדר המחניק הזה.
״לאן את חושבת שאת הולכת?״ הוא חוסם אותי בגופו הענק ואני מנסה לחמוק ממנו כדי לצאת מהחדר.
״אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה לחזור לבית שלי״ אני צועקת לעברו בהיסטריה והוא תופס בידי ועוצר אותי מלזוז.
״אין לי זמן לשטויות האלה. את באה איתי עכשיו״ הוא יוצא מהחדר ומושך אותי אחריו. אני לא מצליחה לצאת מהאחיזה שלו.
״בבקשה תן לי לחזור למשפחה שלי...״ אני קוראת לעבר הגב שלו אבל הוא מתעלם ממני וממשיך לגרור אותי בכוח ברחבי הקומה. אני מנסה לבדוק אם יש מישהו מסביב שיכול לעזור לי אבל המקום ריק. ״תעזרו לי״ אני צועקת ולא מקבלת תגובה משום מקום. אנחנו יורדים במורד המדרגות במהירות ואני כמעט נופלת. אנחנו יורדים הרבה עד שאנחנו מגיעים למקום חשוך. הוא עוצר ואני נתקעת בו לרגע ונעמדת.
״ברוך הבא״ הוא מחכה שאני אתקדם לבפנים אבל אני לא זזה. יש פה מסדרון חשוך עם תאים כמו בבית כלא.
״אני לא רוצה להיות פה אל תכריח אותי״ אני מבקשת בשקט.
״תיכנסי נסיכה אין לי הרבה זמן לבזבז איתך עכשיו״ הוא אומר בקול חסר עניין ומביט בי.
״אני ל-״
״תיכנסי״ הוא דוחף אותי בכוח ואני מועדת אל תוך המסדרון. אני נכנסת אל אחד התאים שהוא מצביע עליהם ונרתעת מיד לאחור. אני מרגישה את היד שלו דוחפת אותי לבפנים והוא סוגר אחריי את דלת הסורגים.
קפוא פה. שיניי נוקשות והגוף שלי מתחיל לרעוד. הפיגמה הקצרה שלי לא מספיקה לאוויר הקר הזה. יש פה ריח של מוות ויש סימנים של דם על הקירות.
איפה אני? אני מסתובבת לאחור את דלת התא ואני רואה את דום מתרחק.
״אל תשאיר אותי פה״ אני צועקת אליו בייאוש והוא מסתובב אליי.
״אני מצטער נסיכה זה לא החלטה שלי שתהיי פה״ הוא אומר והולך אל המדרגות. משאיר אותי מפוחדת.
אני מביטה אל המסדרון ולא שומעת שום רעש מהתאים האחרים. איפה אני?
אני מכריחה את עצמי לחשוב על תוכנית בריחה מהמקום הזה. אני מכריחה את עצמי לחשוב על כל דבר אחר מלבד על ההורים שלי.
אל תחשבי עליהם.
אחותי.
מה עם דיאן?
איך החיים שלי נהיו כאלה מסובכים? אני מתיישבת על הרצפה מול הדלת. צמודה לקיר.
אחרי כמה שעות שבהם לא אכלתי ולא שתיתי אני מרגישה את העייפות. הגוף שלי לא רגיל לזה.
אני נרדמת בישיבה כשרגליי צמודות לגופי במגננה.
~~
קול חזק של טריקת דלת מעיר אותי בבהלה וגורם לי לפקוח את עיניי.
אני לא מצפה למראה שיש מולי.
גבר לבוש בחליפה שחורה ומכופתרת לבנה עם שיער שחור כמו פחם ועיניים ירוקות עומד בפתח התא.
הוא בא להציל אותי מכאן?
״מי אתה?״ אני שואלת בתקווה שאני אצא מהתא הקפוא הזה.
הוא מתקדם אליי ומרים חתיכה ג׳ינג׳ית משיערי.
״לא שיקרו לגבי היופי שלך״ הוא אומר בטון הכי קר ששמעתי בימיי. הקול שלו דומיננטי וגורם לי להרגיש פחד.
״אנ- מי אתה?״ הוא עוזב את השיער שלי והולך בחזרה לפתח התא.
הצעדים שלו מאיימים כמו הקול שלו. אני חושבת שהוא לא כאן כדי להציל אותי.
ממש לא.
אני שותקת לרגע כי האינטואיציה שלי אומרת לי לסתום את הפה.
הוא מוריד את ג׳קט החליפה היקר שלו ותולה אותו על הדלת הפתוחה. אני לא יכולה שלא להציץ החוצה בשביל לבדוק את סיכויי הבריחה שלי.
״שלא תחשבי על זה אפילו״ הוא קולט לאן המבט שלי הולך.
״אני לא- מי אתה?״ אני שואלת כשאני עדיין יושבת על הרצפה עם רגליי צמודות לחזה שלי.
״קאי. קאי דאורס״ הוא אומר בחיוך שלא מגיע לעיניו ואני מתמלאת אימה.
קאי דאורס?
אוי אלוהים. יורש המאפיה העתידי. כל המאפיה באיטליה תהיה שייכת לו.

תסמן אותי שלך Where stories live. Discover now