Tea & Cookie | Vkook

פרק ראשון

לפני שאני מתחילה אני חייבת להודות שאני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שתעשה סיפור טאהקוקי נוטף שיפיות ודמיונות.
למעשה, הסיפור הזה מראש לא נכתב כ"טאהקוקי"...
ופה המקום לכתוב הקדשה מיוחדת.
הסיפור מוקדש למ' חברתי הטאהקוקרית שטרחה וקראה את הפרקים הראשונים כשהסיפור הזה עוד היה אוסף דפים כתוב בדיו סגולה במחברת שלי.
מ' היקרה. זה בשבילך😁
טוב נו מה אני מקשקשת... קריאה נעימה!

...
-נ.מ ג'ונגקוק-

הראש שלי עוד היה קבור בתוך הכרית המאולתרת שיצרתי לי מהסוודר שלי. מחשבות טסו כמו עפיפונים לכל כיוון בראשי. לא היה לי כח לעצור אותן, אז פשוט המשכתי לשבת כך, בחוסר מעש, מקופל כמו קשית שתיה.
אם זה נראה הסוף של סיפור מאוד עצוב, זו רק ההתחלה של יום מאוד ארוך.
מאז שהגעתי לבית הספר ועד לרגע הזה ממש אני באותה תנוחה. לפי הצלצולים, עכשו הפסקה אחרונה.
שיט, עלתה מחשבה אחת מתוך איזה אלף ישר במרכז ראשי. יש מבחן במתמטיקה שאפילו לא קראתי מילה אחת מהחומר הדרוש. אבל אפילו זה לא הצליח לשכנע אותי לקום משם ולעשות משהו.
אני יודע שאנשים טוענים שזה הורס את הגב, והמורים כועסים על זה שאני לא לומד. כל זה לא הפריע לי להמשיך להתחפר עמוק יותר במבצר-פיסות-הבד.
אחחח... כל כך חם ונעים פה מתחת לסוודר. מי רוצה לצאת החוצה בכלל??
טאפ-טאפ-טאפ---
חשתי טפיחות קלות על הגב שלי.
במחשבה ראשונה רציתי לצעוק- מה, אני דלת?! אבל במחשבה שניה החלטתי לחכות. הקול שהגיע בעקבות הטפיחות הפעיל איזה תא רדום במוחי.
"תגיד, אתה חי בכלל??" אוף. לעזאזל. למה דווקא הוא?
"תענה כבר! נשבע, אני שוקל לקרוא לאחות בית הספר אם לא תקום בקרוב."
נשארתי עמוק בסוודר, מתלבט אם ואיך להגיב. בסוף שיחררתי מן המהום כזה לא ברור מגרוני.
"המממם..."
"מה המממם?? תגיד, אתה שכחת איך מדברים?" הרגשתי בעיטה קלה בשולחן שלי. כסא נגרר לשם והוצב בדיוק מולי. דמות כבידה התיישבה עליו ושלחה את ידיה לראשי.
הידיים ניסו להרים אותי בעזרת משיכה בפוני שלי, להזיז את הסוודר ולטפוח לי על הגב.
בסוף הן השיגו את מבוקשן. הראש שלי נשלף היישר מבין קפלי הבד, והבעה כאובה נסוכה עליו. "אאוץ'!! ג'ימינשייי! אתה מושך לי בשיער!"
שיפשפתי את קרקפתי במקום שבו אחזו ידיו של גי'מין לפני שניה. זה היה המשפט הראשון המלא שהוצאתי מאז הגעתי לכאן בבוקר.
ג'ימין חייך בניצחון, מנסה - בכישלון מפואר - להחביא את צחוקו. עיניו הצטמצמו לכדי סדקים צרים בזמן שצחק.
"תקשיב, הפרצוף הזה שלך חמוד מידי לעיניים שלי. רק קמתי." עקצתי וגי'מין הסמיק, כהרגלו.
שתיקה ארוכה ומביכה עטפה את שתינו. "בא נעשה משהו."
"מה?" שאלתי את ג'ימין, מנסה להבין לאן הממזר הזה חותר.
"אתה נראה לי עצוב מידי. בא נצא לחצר ונחשוב."
"לא."
"חתיכת עצלן פדלעת." התעצבן ג'ימין.
"אני יוצא לחצר רק אם רצים." פסקתי וסקרתי את ג'ימין. כפי שציפיתי, פרצופו התכרכם וחיוך חמוץ עלה עליו.
"טווווב..." שחרר באילוץ. "אבל, בבקשה ממך, תרחם עליי!" התחנן ג'ימין.
"תקשיב לי טוב, גמד גינה. אני לא אשם שיצאת עם כאלה רגליים קצרות".