Tea & Cookie | Vkook

פרק שתיים עשרה

-נ.מ טאה-
זיהיתי עצם גדול ולא מזוהה בפינה ממש מרוחקת של החנייה התת קרקעית הזו. זה היה נראה מרחוק כגוש לא ברור של חומר כחול ושחור.
התקרבתי קצת. ועוד קצת. ואז התחלתי להבין.
אחרי שהתקדמתי כמה מטרים חשבתי שאני כבר לגמרי בטוח מה זה. קרירות מוזרה פשטה באיבריי והרגשתי כאילו הכניסו אותי למקרר גדול.
הייתי המום אפילו מכדי לבכות.
בפינה שם, הרוס, מרוסק ושרוף למחצה ניצב מה שהיה פעם הרכב שלנו. אותו רכב כחול, שבו נסעתי פעם אחרונה לפני שהגעתי לידיו של פאבוג'י. המקום האחרון שהייתי בו עם ההורים שלי. המקום שבו איבדתי אותם ואת המזל שלי לנצח.
אחרי שהתאוששתי מההלם, ליטפתי את מה שזיהיתי כדלתות. לא היו לו זגוגיות. הייתה לו צורה מאוד עקומה.
הצצתי לפנים הרכב. כסא הבטיחות עוד היה שם בשלימות. ראיתי שזהו המקום היחיד שלא נפגע, וניצלתי בזכות הכסא. האיזור הקדמי היה מעוך לגמרי, כאילו הוא מעולם לא היה. לא רציתי אפילו לדמיין מה קרה להורים שלי באותה תאונה איומה.
ברגע הזה גיליתי לפחות משהו אחד חשוב - לא משנה כמה בן אדם יבכה בחייו, הדמעות שלו אף פעם לא יגמרו.
חיבקתי את השאריות של הזכרון האחרון שלי עם הוריי, ונחלי דמעות שטפו את פניי ואת האיזור שעליו נשענתי. הידיים שלי נצבעו קצת בשחור, אבל זה לא היה אכפת לי.
התחלתי להיזכר בהם, בחיוך שלהם, בהכל.  כל השנים האלה הדחקתי את הזכרונות האלה, כי רק כך הצלחתי לשרוד. שנאתי להיזכר בהם, כי זה גרם לי להישבר.
בכיתי בקול. ניסיתי להפסיק אבל לא הצלחתי. באיזשהו שלב כמעט ושכחתי איפה אני נמצא. כל כך התגעגעתי.
"א-אבא... א-אמא...." דיברתי לעצמי ולהורים שלי, שבטח מסתכלים עליי עכשו מלמעלה ועצוב להם.
"א-איפה אתם? א-אני מ-מתגעגע..." בכיתי לגוש המתכת הכחול, חסר החיים.
"ל-למה עזבתם ככה א-את ט-טאה שלכם..." הרגשתי נורא מטופש, אבל הייתי יותר עצוב ומיואש שזה גרם לי להמשיך.
"הכל בסדר?"... שמעתי קול מוכר והסתובבתי בהפתעה.
זה בדיוק מה שחסר לי. שהוא יראה אותי בוכה ככה, כמו ילדון קטן.
אבל באמת הרגשתי עכשו עמוק בפנים שחזרתי להיות אותו טאה קטן, שרק רוצה מישהו גדול וחזק שיגן עליו ויוציא אותו מהגהינום הזה...

●  •  ●  •  ●

-נ.מ ג'ונגקוק-
עברו שעתיים. בעצם, עברו קצת פחות, אבל זה לא היה לי משנה כל כך.
השתעממתי. נחתי קצת אבל אחרי שהתעוררתי לא הצלחתי להירדם שוב ורק חשבתי על איך אני מעביר את האימונים האיומים האלה עם טאהיונג.
מסתבר שזה קצת העביר לי את הזמן. פאבוג'י הופיע בפתח.
"רד למטה. אני אהיה שם עוד עשרים דקות. בינתיים תוודא שטאהיונג חי..." הוא דיבר בזלזול, כאילו טאהיונג הוא יצור שלא מגיע לו לחיות.
לפני שהוא הלך לפני שעתיים, ביקשתי ממנו לתת לטאהיונג לאכול משהו. הוא התעצבן וכמעט הרביץ לי, אבל בסוף הוא התרצה והלך זועף. אני מקווה שמה שביקשתי נעשה.
אחרי שהוא נעלם, יצאתי מהחדר וירדתי למטה. באמת עניין אותי מה טאהיונג עשה עד עכשו, איך הוא מעביר את הזמן במקום הזה.
כשהגעתי לאן שהוא עמד בפעם הקודמת, לא ראיתי אותו שם. תהיתי אם הוא הלך מפה, או שהוא נלקח מפה.
בזמן שחשבתי שמעתי רעש קל מאחוריי.
ואז זיהיתי בכי. כזה שכבר שמעתי לפחות פעם אחת.
הלכתי בעקבות הקול, עד שהגעתי לפינה מרוחקת של הקומה. עמדה שם גרוטאה ענקית שנראה שעברה המון ויצאה מכלל שימוש לגמרי. למרגלותיה ישב טאהיונג, מחבק אותה ובוכה בקול. לרגע חשבתי שהוא השתגע, עד ששמעתי אותו מדבר.
"א-איפה אתם? א-אני מ-מתגעגע..." הוא אמר תוך שהוא מזיל דמעות כמים. "ל-למה עזבתם ככה א-את ט-טאה שלכם..."
לא הבנתי למי הוא מדבר, למה הוא אומר את זה או איך כל זה קשור לגרוטאה הזו, אבל רחמיי נכמרו עליו. יש פה משהו אחר, מקרה שמאפיל על חייו ולא נותן לו מנוחה. איזה סוד שאני עוד לא שמעתי.
התקרבתי עד שעמדתי ממש קרוב אליו.
"אתה בסדר...?" שאלתי בשקט, אבל חזק מספיק כדי שישמע אותי.
הוא הסתובב מופתע בעליל. הבנתי שתפסתי אותו ברגע לא נעים. זיהיתי את זה לפי הסומק על לחייו.
אבל במקום לענות הוא קם ממקומו, הסתכל עליי שניה ואז כרך את זרועותיו סביב בטני.
הייתי מופתע, מבולבל, מובך, הכל. אבל לא הייתי מסוגל להזיז אותו ממני.
הוא חיבק אותי ובכה לתוכי. את חוסר האונים שלו אפשר היה למשש.
חיבקתי אותו בחזרה. השענתי את לחיי על ראשו הקבור בחזי וליטפתי מעט את ראשו. פעימות הלב שלי האיצו. רגש מוזר, כזה שלא הכרתי כל כך מילא אותי.
עטפתי את טאהיונג בכמה חום שיכולתי. חשתי שהוא צריך את זה. עמדנו ככה כמה דקות.
"אתה רוצה אולי לספר לי...?" שאלתי בשקט.
ואז, כאילו הוא קלט מה שהוא עושה, הוא הוריד את ידיו ולקח פסיעה גדולה אחורה.
"ס-סליחה..." הוא האדים והיה נראה נבוך.
"זה בסדר. הכל טוב..." עניתי גם לו וגם קצת לעצמי. "בא, לפני שפאבוג'י יגיע. אני מבטיח שאני אחזור לשמוע ממך הכל."
"ל-לא... לא כדאי ל-לך ל-לשמוע..." הוא הסתייג. לא הבנתי למה הוא מסתיר את זה בכח כל כך.
התקרבתי אליו וניגבתי את פניו בשרוולי. אחר כך לקחתי את ידו והחזרתי אותו לאיפה שעמדנו בהתחלה.
לא כל כך ידעתי מה לחשוב או איך להגיב, אז פשוט שתקתי. הרגשתי כמו אבא לילד קטן שהרגע הלך לאיבוד. טאהיונג היה ממש אחד כזה. הסומק העז לא ירד מפניו אפילו לרגע.
"יפה... יפה..." שמעתי את הקול של פאבוג'י מתקרב אלינו. לא הבנתי מה כל כך יפה.
"טוב... בא נראה. ג'ונגקוק, אני חושב שאתה צודק. טאהיונג הוא לא פרט ששווה להתאמן עליו. אז זו פעם אחרונה. ממחר זה יהיה אחרת. היום זה רק חימום, הכנה מה שנקרא." ידעתי שהוא ממציא את כל זה וכל רגע שהוא מכריח אותי להתעלל בטאהיונג זה רק בגלל שזו הדרך שבה הוא מעניש אותו.
עכשו הוא החליט ללמד אותי לבעוט.
לא ידעתי לפי מה הוא בוחר את הדברים שעליהם אתאמן, אבל לא שאלתי שאלות.
ושוב, הוא הדגים ואמר לי להתאמן במשך עשר דקות. רק שהפעם, הוא הודיע חגיגית שהוא ישאר שם לראות אותי מתאמן.
ניחשתי שהוא עושה את זה כי הוא לא רצה שארחם על טאהיונג.
"תחזיק מעמד, טאהיונג. זה רק לעשר דקות האלה...." לחשתי לאוזנו לפני שנעמדתי מולו והתכוננתי להתחיל. הוא הנהן בראש רפוי.

● •  ●  •  ●

-נ.מ טאה-
הרגל החזקה של ג'ונגקוק פגעה בי בדיוק מושלם. התקפלתי, אך השתדלתי להישאר, או לפחות להראות כאילו אני נשאר חזק.
במוח חשבתי על איך שחיבקתי את ג'ונגקוק. ככה הסחתי את דעתי.
עוד בעיטה פילחה את בטני התחתונה.
וואו. החיבוק ההוא גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. כל הרגשות המעורבים שעלו בי כשראיתי את הרכב של ההורים שלי והתפרקו בתוך הבכי שלי סיימו את דרכם בחזה של ג'ונגקוק. זו הייתה תחושה שלא הרגשתי שנים, להיות נאהב, (אפילו אם זה בינתיים רק בדמיון שלי), שיש מישהו שמחזיק אותך חזק.
עוד בעיטה אחת נשלחה לכיווני. זה כאב אבל השתדלתי להתרכז. לא רציתי שג'ונגקוק יסתבך ולכן נתתי לו לעשות ככל שידרש.
התלבטתי אם ואיך לספר לו את האמת. לא סיפרתי את זה עד לאותו רגע לאיש. לא היה לי למי, למעשה. אבל זה היה נראה לי שג'ונגקוק ממש רוצה לשמוע.
בבעיטה האחרונה כבר לא יכולתי יותר ונפלתי לרצפה.
ג'ונגקוק ניגש מיד ועזר לי לקום.
"א-אני בסדר..." אמרתי בשקט. "רק עוד חמש דקות. כבר עברנו חצי דרך..." הוא עודד אותי. ידעתי שלו זה אפילו פחות נעים מאשר לי.
את חמשת הדקות האלו ג'ונגקוק העביר בבעיטות קלות יחסית. הסתכלתי עליו, על התנועה המושלמת שלו. אפילו שאני זה שמוכה כאן, לא יכולתי להתעלם מהמהירות שהוא למד ומהדיוק המדהים שלו...

● •  ●  •  ●

אני חייבת לציין שכשכתבתי את הפרק הזה כמעט ובכיתי בעצמי😢
סליחה שאני ככה מתעללת בהם. ואני מצטערת לבשר שזה לא הולך להשתפר...
תחזיקו מעמד! פייטינג!
אה, והכי חשוב.
כאילו, שלושת הפרקים האחרונים נכתבו בפורים בלילה. כאילו לוידעת למה זה חשוב לי לציין את זה.
זהו, זה מה שאני עושה בפורים בלילה אחרי קריאת מגילה מאחת בלילה עד ארבע לפנות בוקר...🤫🙈