Tea & Cookie | Vkook

פרק עשרים ושמונה

-נ.מ טאה-
העיניים שלי נפערו בתדהמה.
המשפט שלי נקטע על ידי לא אחר מאשר ג'ונגקוק, ובצורה הכי הזויה שיכולתי לדמיין באותו רגע.
הוא פשוט הצמיד את השפתיים שלו אליי ונישק אותן חזק.
בהתחלה עוד הייתי מוכה תדהמה, אך לאט לאט נמסתי אל תוך הנשיקה, אל תוך שפתיו החמימות שהחלו לנוע על שלי.
גם אם הוא כבר נישק אותי פעם אחת, לי זה לא אכפת. בשבילי זו הנשיקה הראשונה שלנו.
עוד ישבנו שנינו על הרצפה. ידיו נשלחו קדימה, תפסו אותי במותניי והושיבו אותי בין רגליו.
עצמתי את עיניי והתרפקתי על הנשיקה האוהבת שלו.
נסחפנו בנשיקה, והפכנו אותה אט אט מחמה ועדינה לתשוקתית ועמוקה.
הנשימות של שנינו החלו להתגבר ולהדהד בחלל הסמטא הריקה והחשוכה.
הלשון שלו ליקקה מעט את שפתי התחתונה, מבקשת אישור להיכנס. פתחתי את פי בלי שהיות, ולשונו החלה חודרת עמוק וחוקרת כל חלק בתוך פי.
התענגתי על התחושה החמימה שהוא העניק לי. לא דמיינתי שזה יבוא מצידו.
הרגשתי אותו מתרחק, ואני סירבתי להתנתק וחיפשתי אותו. לבסוף נאלצתי לפקוח את עיניי.
לא אמרתי מילה. מולי עמדו רק העיניים שלו, השחורות והגדולות, שכל כך אהבתי להסתכל עליהן. עכשו זו פעם ראשונה שאני מביט בהן מקרוב.
"אהבת את זה?" ג’ונגקוק שאל אותי פתאום אחרי שתיקה ארוכה. הוא ליטף את ראשי בעדינות, ובידו השניה אחז במותניי.
הנהנתי במבוכה והשפלתי את ראשי.
היד שלו ירדה מראשי והרימה את סנטרי, ומבטי שוב נח עליו.
"טאה, אני אוהב אותך."
אהה, אני לא מאמין... אני לא מאמין שהוא אמר את זה...
"אני אוהב בך הכל. אתה יפה וחמוד, אתה גורם ללב שלי לפרפר ולהתמלא בתחושה מוזרה בכל פעם שאני מסתכל עליך ועל הסומק שלך, שגורם לך להיראות אפילו יותר יפה בעיניי."
הרגשתי את הסומק מכסה את לחיי שוב.
"ק-קוק... א-אני..." התחלתי לדבר אך רעשים בלתי מזוהים הגיעו מקצה הסמטא.
"רוצו! מהר! המשטרה כאן!" הקול הצרוד של הוסוק צרח מרחוק.
"אוי ואבוי..." עצרתי את נשימתי. הכל הולך ומסתבך במהירות.
"טאה, אתה עדיין לא אמרת לי שאתה-" אבל קוק לא גמר את המשפט.
נישקתי אותו חזק חזק על השפתיים. לא ידעתי מתי פעם הבאה אני אוכל לטעום את שפתיו שוב, שאוכל לבטא את אהבתי, אז לפחות אנצל את הרגעים האחרונים שאני כל כך קרוב אליו.
"קוק, אני מאוהב בך עד מעל לראש..." אמרתי אל תוך הנשיקה. "אבל אנחנו חייבים לצאת מכאן מהר..."
הידיים שלו החזיקו בשתי לחיי, והצמידו אותי אליו חזק יותר.
"אל תפסיק... מממ..." הוא אמר ונישק אותי בלהט.
ניסיתי להתנתק אך הוא היה חזק ממני.
"טאה..." הוא אמר אחרי שעזב את שפתיי סוף סוף, והצמיד את ראשו אל ראשי.
"אני חושב שזו הזדמנות פז שלא תחזור. זו הזדמנות שלי לחזור הביתה!"
נאלמתי דום.
ידעתי שהוא צודק, אך לא רציתי שיעזוב אותי עכשו. הוא ליטף אותי ומחה את עיניי הלחות. "ק-קוק... א-אל ת-תעזוב אותי..." אמרתי והתאפקתי לא להתפרץ פה בבכי עכשו. חיבקתי אותו וקברתי את ראשי בחזהו החשוף והפצוע.
"למה אתם מחכים?! רוצו מכאן! אנחנו מוקפים!!" הוסוק ויונגי הופיעו בפתח הסמטא, מתנשמים ומתנשפים.
"טאה, לך. תברח, אני לא רוצה שיכניסו אותך לכלא. עבורי זה טוב - אני יכול לחזור עכשו למשפחתי. אם המשטרה תמצא אותי הם יזהו אותי. אתה אל תחכה לי, אני מבטיח שאחזור ברגע שאוכל..."
זה הדבר האחרון ששמעתי ממנו לפני שידו האימתנית של הוסוק אחזה במותניי ותלשה אותי מחיקו של ג'ונגקוק. הרפיתי מאחיזתי בו, וראיתי אותו יושב כך, על הארץ, עיניו הגדולות והיפות מתמלאות דמעות קטנות. הלוואי ויכולתי למחות אותן כמו שהוא מחה את שלי, אך כבר התרחקתי יחד עם הוסוק.
התחלתי לרוץ בעקבות יונגי והוסוק.
קול סירנות רדף אחרינו והבהובי אורות כחולים ואדומים נראו בכל מקום כצל שמזנב אחרינו.
הייתי מבולבל, הייתי עייף ובעיקר הייתי מודאג. מודאג ממה שיקרה עכשו לג'ונגקוק.
"איפה פאבוג'י?!" שאלתי את הוסוק תוך כדי ריצה.
"הוא נשאר שם, עם המשטרות..." ענה לי יונגי במקומו בחיוך קל, עד כמה שהוא יכל לחייך תוך כדי הריצה המוטרפת הזאת.
בסוף הגענו למטה.
"חברים, פה אנחנו יחסית בטוחים כי המקום הזה מוסתר, אך לא להרבה זמן. המשטרה תפסה את פאבוג'י ובכל רגע עלולה להופיע גם כאן. תיקחו אתכם כל מה שחשוב לכם, ותוך כמה דקות אנחנו בורחים מפה. אסור שהמשטרה תמצא אותנו!"
"מ-מה.. מה עשיתם שם?!" תהיתי באוזניהם בזמן שעלינו לחדרים שלנו.
"יצרנו בלאגן מטורף, שכנראה מישהו שמע את הקולות והזמין משטרה... אפילו שזו לא הייתה התוכנית המקורית, זה לא רע בשבילנו..." חייך הוסוק.
"ר-רגע... איפה ג'ונגקוק?!" שאל פתאום יונגי מאחוריי.
"אוי ואבוי, הייתי עסוק מידי בלרוץ שלא שמתי לב אם הוא איתנו או לא... אני חייב לנסות-" הוסוק נכנס לפאניקה ודיבר במהירות.
"זה בסדר, הוסוק..." קטעתי את הוסוק ההיסטרי. "הוא בחר להישאר שם. הוא רוצה שהמשטרה תמצא אותו ותחזיר אותו הביתה. זה טוב בשבילו, וגם קצת טוב בשבילינו... אנחנו נהיה בטוחים שהוא בטוח. העתיד שלו מובטח ושלנו כבר נחתם. הוא לא רוצה לחיות כל חייו כפושע נרדף, אני בטוח בזה..." סיימתי באנחה. הוסוק הנהן בהבנה ושתק.
לי לא היו שום חפצים חשובים לקחת איתי, החפץ החשוב ביותר שלי היה בכיסי. ההקלטה של ווידוי האהבה הלא מודע שלי בפני ג'ונגקוק והנשיקה שלו.
בכל זאת ארזתי תיק קטן עם בגדים. מי יודע לאן אני אלך ומה יקרה איתי בדרך. העתיד שלי מעורער כשם שהעבר שלי מעולם לא היה טוב.
אך עכשו הייתה לי סיבה מספקת לרצות להמשיך לחיות, ולנסות שחיי יהיו נורמליים ככל האפשר...

●  •  ●  •  ●

-נ.מ ג'ונגקוק-
נותרתי שם לבד בסמטא.
טאה עזב יחד עם הוסוק ויונגי בהוראתי. אני לא רוצה לראות אותו מאחורי סורגים.
ברגע ששמעתי את קולו של הוסוק, התעוררה תקווה קטנה וכמעט נשכחת בליבי. אולי בעזרת המשטרה אוכל סוף סוף לשוב לביתי, לאימי ולאחותי ולחברי הטוב ג'ימין. וודאי מהרגע שנעלמתי נערכו חיפושים אחריי וללא הצלחה. עכשו הגיע הזמן שאמצא.
קמתי ממקומי בזהירות, שלא אעשה תנועה לא נכונה ואגרום לפצעיי להתעורר.
יצאתי לאט מן הסמטא, שמולה כבר חנתה ניידת משטרה.
"עצור! הרם ידיים ואל ת- מה?! מה אתה עושה פה?!"
השוטר שקיבל את פניי, שינה מיד את גישתו מחשדני ומאיים למופתע ומרוגש.
"זה... זה אתה! מצאנו! מצאנו אותך!!" הוא צעק ואז הרים את מכשיר הקשר בידו.
"המפקד, קבל דיווח. החשוד העיקרי בידינו, שלושת החשודים האחרים נמלטו, הנעדר נמצא. אני חוזר, הנעדר נמצא! מסתבר שיש לו קשר לכל זה..."
הובלתי על ידו לניידת.
"תראה, אממ... ג'ונגקוק, כן? כל התחנות באיזור כבר מכירות את השם שלך. חיפשנו אחריך כל כך הרבה וכמעט התייאשנו. מי היה מאמין שדווקא תוך כדי מצוד אחרי פושעים נמלטים נגיע אליך..." ההתרגשות נשמעה היטב בקולו.
"בקיצור, אנחנו נצטרך לחקור אותך בתחנה לפני שנחזיר אותך לביתך, כיוון שהזמן והמקום שבו מצאנו אותך לא שיחקו לטובתך, אבל אל תדאג. אני בטוח שהכל יהיה בסדר..."
לא הייתה לי כל כך סבלנות להקשיב לשוטר, אם כי הוא היה חביב ומתחשב.
"איבדנו אותם, אני חוזר, איבדנו אותם!" שמעתי קול בוקע ממכשיר הקשר של השוטר.
נשמתי לרווחה. זה אומר שטאה, הוסוק ויונגי הצליחו להימלט.
"קח, בטח קר לך וכואב..." אמר השוטר והגיש לי חולצה גדולה. "לא משהו אבל... גם זה נחשב כיסוי..." הוא חייך באילוץ.
לבשתי את החולצה. זהו, עוד לא הרבה זמן כבר אהיה חזרה בבית.
אבל אני עוד אחזור, אני עוד אחזור לחפש את טאה. אחרי שגיליתי את אהבתי אליו ואת אהבתו אליי, שוב דבר לא יוכל לעצור אותי מלמצוא אותו...
דמעה קטנה התגלגלה במורד לחיי המעוטרת בחבורה כחולה. דמעה של אושר מהול בגעגוע...

חבר'ה
סליחה על הפרק הקצר יחסית.
בדרך כלל אני משתדלת שהוא יהיה לפחות אלף מאתיים או יותר מילים, אבל אני לא יכולתי להמשיך הכל בפרק הזה. בכל מקרה, הסוף עוד רחוק ויהיו עוד הרבה פרקים, ארוכים וגם - אני מקווה - מעניינים.
היו שלום והמשך יום/לילה טוב💜💜
אה, ועוד משהו חשוב. אולי עכשו העלילה קצת משעממם ונטולת רומנטיקה, אבל היא מאוד חשובה להמשך, שאותו אני כבר באמצע לכתוב.
אל דאגה, יש המון קטעים יפים שכבר כתבתי. שווה לחכות😁