Tea & Cookie | Vkook

פרק עשרים וארבע

רגע לפני שאתם מתחילים לקרוא חברים, חשוב לי שתדעו שזו פעם ראשונה שאני כותבת רומן, בטח שיפ, ובטח גייז.

אז אני חייבת לציין שרוב המידע הכתוב כאן מתבסס על הידע הדל שלי בנושא (אממ... טוב, זה נתון לשיפוטכם) ויתכן ואין כל כך דיוק בדברים.

אז סליחה אם זה לא ממש תואם את הציפיות וזה קצת משעמם...

לוידעת למה הרגשתי שאני חייבת להוסיף את ההקדמה הזאת. תהנו אנשים

● • ● • ●

-נ.מ ג'ונגקוק-

התחושה הכללית שלי כרגע הייתה, שכל האיברים שלי החליטו לא להקשיב לי. זהו, הם פתחו בשביתה.
הנפילה הזאת הייתה הדבר הכי כואב שהרגשתי השבוע, אחרי המכות של פאבוג'י והאימונים של הוסוק.
עכשו בגללה, כואב לי. אבל לא רק.
דמיינתי שזה יקרה, חששתי מזה, אבל משום מה נתפסתי לא מוכן. והמהירות, המהירות שבה זה הגיע...
לזה לא ציפיתי.
המצב היה נראה חסר תקווה...
אין לי שמץ של מושג איפה אני, אבל גם אם היה לי זה לא היה עוזר לי.
ישבתי בשקט והמתנתי. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל בכל הזמן הזה הספקתי להירדם ולהתעורר לפחות חמש פעמים.

קצת יותר משמונה שעות קודם לכן

יצאתי מחדר האוכל והשארתי את טאה מבולבל בהחלט.
הגעתי לחצר והתחלתי לעשות סיבובים איטיים סביב הבניין, שלאט לאט הפכו לריצה קלה ואז לדהירה ממש.
רצתי כמו שהייתי רץ עם ג'ימין כשהייתי מדוכא, אבל עכשו הייתי בלי ג'ימין, ולא הייתי מדוכא אלא מתוסכל.
'איך אוכל להסתכל לטאה בעיניים מעכשו? לדבר איתו? לישון איתו באותו חדר?', המחשבות האלו מילאו אותי והיוו כמין דלק שהניע אותי ישר קדימה.
ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, כשסיימתי סיבוב ופניתי להמשיך, קרה מה שגרם לי ליפול קדימה בחוזקה.
זוג אנשים הופיעו מולי וחסמו את דרכי בפתאומיות. האטתי מהר מידי ועפתי קדימה, מופתע לחלוטין.
שני האנשים לא היססו לרגע. אחד תפס את ידיי מאחורי גבי וקשר אותן. ניסיתי להתנגד אך הוא היה חזק ממני ובעל יתרון גדול עליי, שכן הוא עמד ואני ישבתי, הוא לא נפל כמו שאני התרסקתי פה.
האיש השני, שמשום מה היה לי מוכר מעט, הכין שק עבה ועטף בו את ראשי. לפני שהספקתי לצעוק, הוא תחב לי סמרטוט לפה.
"מילה אחת ואתה תתחרט על היום שנולדת", הוא סינן מבין שפתיו מעבר לשק שכיסה את כל ראשי.
הרגשתי שני זוגות ידיים חסונות שמרימות אותי מהקרקע ונושאות אותי. לאן? השד יודע...

חזרה להווה

וכך הגעתי לכאן. גופי כולו כאב מאוד מההתרסקות ההיא, שלא יכולתי להניע אף איבר.
השק כבר הוסר מראשי כשהגענו לכאן, אך הסמרטוט עוד חסם את פי וידיי היו קשורות חזק ומהודק מאחורי גבי.
הם לא פספסו שום דבר, חשבתי לעצמי בעגמומיות.
עם אותו יתרון שהשגתי על פאבוג'י ביום ההתעמתות שלנו, נפלתי עכשו בפח. לולא הייתי רץ כל כך מהר, אולי הייתי מוכן לפני שהאנשים האלה הגיחו לי שם מעבר לפינה.
אבל ידעתי שהרגע הזה יבוא, וקצת חששתי מזה. 
הייתי בחדר אפלולי ונטול חלונות. 
דלת החדר נפתחה פתאום וקרן אור חלשה הזדחלה לבפנים. מצמצתי קצת והרמתי את ראשי.
"והנה אנחנו שוב נפגשים..." אמר הקול שהגיע מכיוון הדלת, וזיהיתי חיוך קל בקולו.
"אני מרגיש שיש לי דה ז'ה וו..." הוא המשיך לדבר. 'כן, גם לי יש', חשבתי ביאוש.
"אז מר ג'ון ג'ונגקוק חשב שהוא חזק וחכם מספיק כדי להתעסק  איתי... יפה... יפה." האיש שזוהה כפאבוג'י בכבודו ובעצמו התקרב ממש עד שיכולתי להרגיש את נשימותיו על עורפי.
"אבל אין לך מושג עם מי הסתבכת..." הוא לחש בארסיות לאזני.
השפלתי את מבטי. הוא הסיר בגסות את הסמרטוט מפי.
"דבר! מה חשבת לעצמך בדיוק?" הוא פקד עליי. "בסך הכל רציתי לעזור לטאהיונג. זה הכל..." אמרתי חלושות.
"ולמה רצית לעזור לו?" הוא הרים את קולו ודיבר בטון מאיים.
"כי... כי תפסת אותנו מדברים, ופחדתי שאתה תעניש אותו..." אמרתי חצי מהאמת. לא אמרתי לו דבר על כך שטאה סיפר לי את כל קורות חייו המזעזעים.
"אני יכול להריח שקר מקילומטרים, חביבי. אתה לא אומר לי הכל..." הוא אמר ונשען על הקיר בשילוב ידיים.
"לטובתך, כדאי לך לדבר..." כל כך קלאסי.
"אבל... זו האמת!" נאחזתי חזק בעמדתי. באמת לא שיקרתי. זו הייתה האמת, או לפחות חלק ממנה.
הוא כיווץ את גבותיו והביט בי במבט חודר.
חששתי שאם אומר לו שטאה סיפר לי הכל, הוא ילך ויתעלל שוב בטאה, ואולי אפילו גרוע מכך.
רגע. בעצם, עכשו כשאני חושב על זה, טאה נשאר בלעדיי.
וזה גם אומר, שיתכן ופאבוג'י יתנקם בו בהיעדרי. חלחלה אחזה בי.
קיוויתי שהוא ישאר עכשו צמוד להוסוק או ליונגי שישגיחו עליו. טאה, אל תהיה טיפש. בבקשה.
"תראה. יכול להיות שאתה עייף מידי. אני אתן לך זמן לחשוב לפני שאחליט מה הולך להיות העונש שלך שהשפלת אותי ככה לעיני כולם ושהעזת להתערב בעניינים לא שלך. בינתיים, כדאי לך לחשוב טוב טוב על מה שאתה צריך לספר לי, כי את העונש גם ככה תקבל." הוא אמר והתמתח. ראיתי איך הוא מנער את זרועות הענק שלו ורעד קל אחז בי. שתקתי, לא היה לי מה לענות.
ברגע הזה שוב התהפכו היוצרות. אני המאוים והוא המאיים, הוא כבר לא מנוצח על ידי ואין לי מילה בכלל.
פאבוג'י התייאש ממני ומהשתיקה שלי.
"אתה עקשן כמו פרד. פעם אחת נשברתי וזה מספיק לי בהחלט. עכשו תורי לשבור אותך", הוא אמר בעיניים רושפות.
החזרתי לו מבט נוקב, ושמרתי עדיין על שקט מוחלט.
הוא חייך חיוך עקום, הסתובב, ולפני שיצא הוא חייך אליי את החיוך האכזרי הזה שלו, שהסתיר מאחוריו כל כך הרבה רוע. "הפעם אתה לא יכול אפילו לחשוב על בריחה... אל תדאג, המקום מתוגבר היטב... לא רק איזו תולעת, איזה כלבלב גישוש..."
ורק אז הוא יצא ונעל את הדלת.
"אההה..." נאנחתי ונמסתי על הרצפה.
חולשה ועייפות תקפו אותי פתאום. עבר מלא זמן ועוד לא הצלחתי לישון כמו שצריך.
עכשו סוף סוף נרדמתי וישנתי במשך כמה שעות ברצף...