Tea & Cookie | Vkook

פרק עשרים ושש

-נ.מ ג'ונגקוק-
התעוררתי.
הייתי שוב בחדר הקטן ההוא שבו נחתתי בהתחלה.
סחרחורות נוראיות תקפו אותי בגלים, וההרגשה הכללית שלי הייתה נוראית. אני לא יודע כמה זמן ישנתי ככה, אבל מה שבטוח - זה לקח הרבה זמן.
נזכרתי באיך שהעיניים שלי נעצמו אחרי העימות האחרון שלי עם פאבוג'י. הייתי נראה משוגע, ללא ספק. אך לא היה לי צל של מושג למה העיניים שלי נעצמו בכלל.
"סוף סוף התעוררת..." אוף נו, ברצינות? למה הוא פה? החלטתי לשתוק ולהקשיב. גם ככה לא היה לי משהו חכם להגיד.
"ישנת כמעט חצי יממה. אתה כזה חלש ופתטי" ידעתי שפאבוג'י מנסה לזרוע בי פחד או יאוש. שיקפוץ.
"אתה פשוט נטרפת אתמול. היית נראה כמו אחד שברח מבית משוגעים" הוא אמר וחיקה אותי בפרצוף מוטרף כמו של מי שנתקל ברוח רפאים.
לבסוף שברתי את שתיקתי. "היית פה כל הזמן הזה?" שאלתי ביבושת.
"כן."
"מה השעה בכלל?"
"מתישהו לקראת הצהריים."
"מה אתה רוצה ממני עכשו?"
"חיכיתי לזה..." הוא אמר וחייך חיוך רחב שגרם לי לרצות להחטיף לו איזה אגרוף אדיר לפרצוף שישבור לו את כל השיניים שלו. לרוע מזלי, הוא כבר קשר לי שוב את הידיים מאחורי גבי. רק עכשו שמתי לב לזה.
"אני רוצה שתגיד לי מה בדיוק טאהיונג סיפר לך. אני מבטיח שהסוף שלך יהיה גרוע משלו אם לא תדבר..." החיוך שלו נמחק באחת.
הוא לא יורד מזה, הא?
"הוא לא אמר לי כלום וכדאי שתשכח מזה-" התחלתי לומר אך סטירה מצלצלת על לחיי קטעה אותי.
"תפסיק לשקר פרד עקשן שכמוך!!!" צרח עליי, מאבד עשתונות.
"זו לגמרי אשמתך!" צרחתי עליו בחזרה באותו טון, מה שגרם לו להשתתק בהפתעה.
"אתה זה שהבאת אותי לפה בניגוד לרצוני, בטענה שאני חזק מספיק למלא את המשימות ה..." עצרתי לפני שהמילה ברחה לי מהפה.
"המקוללות האלו..." החלפתי את המילה. "כנראה כששלחת את טאהיונג לעקוב אחריי, הדבר היחיד שלא ביררת זה מידת העקשנות שלי. עכשו תתמודד עם זה שאני לקחתי על עצמי לשמור עליו, לא אכפת לי כמה אני או אתה נסבול מזה! לולא היית כל כך דואג לכבוד המזויף הזה שלך, כבר מזמן היית מחסל אותי. אני יודע. אתה רק רוצה להשאיר אותי בחיים כדי להביס אותי ולהראות לכולם כמה לא שווה להם להתעסק איתך כמוני. אבל נפלת על האדם הלא נכון. אתה בחיים לא תצליח להתמודד איתי!" צעקתי עליו את כל מה שחשבתי.
"טוב, אז אתה לא רק חזק, אלא גם קצת חכם..." פאבוג'י אמר אחרי שיצא מההלם.
"ממתי אתה יודע שטאהיונג עוקב אחריך?" הוא שאל, שומר על מרחק ממני.
"בערך מאז שהגעתי לבית ההוא, שברחתי ממנו..." אמרתי כדי שלא יחשוב שטאה סיפר לי את זה ושוב הוא ינסה להוציא את זה ממני בכוח, מה גם שלא שיקרתי בנוגע לזה.
"ראיתי אותו מהחלון וזיהיתי אותו..." חידדתי את תשובתי.
"אתה צודק לגבי מה שאמרת, שלו הייתי צריך להראות לכולם כמה לא כדאי להם להתעסק איתי כבר הייתי מחסל אותך...." הוא אמר וחזר לטון המאיים שלו.
"אחרי שתרצה את העונש שלך, באמת אני לא צריך אותך יותר. אם לא אוכל להביס אותך, אני פשוט אהרוג אותך, אשליך את גופתך אל מול פניהם של אלו שהעזו לפקפק בי בגללך, ואשים שם שלט - 'זה מה שקורה למי שמעז להתעסק עם הכללים'..."
הוא התקרב אליי קצת והרים את סנטרי בקצה אצבעו. "וזהו, העקשנות תלך ביחד איתך לעולם אחר..." הוא אמר וצחק את צחוקו הגבוה והאכזר.
באמת, ג'ונגקוק? אתה חושב שזה שווה למות לטובת הבחור ההוא שגרם לך לבוא לכאן, להסתבך יותר מפעם אחת והוא אפילו לא יודע איפה אתה עכשו ולא מתכנן לחלץ אותך מפה, לא משנה כמה הוא אוהב אותך ואתה אוהב אותו?
ניסיתי להדחיק את המחשבה הזו, אבל כלום לא עזר.
ידעתי שעשיתי כמעט הכל על דעתי בלבד, אך לטאה היה חלק בלתי נפרד בכל העניין. אז זה מה שמגיע לי? למות? ועוד בשבילו...?
לא היה לי יותר מידי זמן לחשוב כרגע. פאבוג'י תפס בי בחוזקה והצעיד אותי שוב, כמו אתמול, אל תוך האולם ההוא.
הוא השליך אותי על הרצפה ונעמד ממש מולי.
"תהנה מהעונש שלך..." הוא סינן והתרחק משם.
קול פסיעות כבידות הגיע מאחוריי. לא היה לי אפילו הכוח להסתובב ולראות מי הבאים.
אך זה נחסך ממני.
זוג בריונים, אותם זיהיתי בתור החבר'ה שדאגו להביא אותי לכאן, עמדו מולי בשילוב ידיים.
"נחמד להיפגש שוב, ג'ון ג'ונגקוק..." אמר אותו אחד שפניו היו נראות לי מוכרות מעט, אני עדיין לא מצליח להיזכר מאיפה.
"אתה, אין לך מושג איך עיצבנת את הבוס..." הוא אמר. שריר לא זע בפניו.
חבירו התקרב אליי, ובתנועה חדה ומהירה קרע את חולצתי מעליי.
רגע... מה? למה הסצינה הזו מוכרת לי מהיכנשהו?
"יש לנו מזל שהידיים שלו כבר קשורות..." הוא אמר וצחק צחוק פרוע.
הבריון שדיבר איתי רגע לפני כן לקח פסיעה גדולה קדימה, שלח את זרועו והרים אותי ממקומי בעזרתה, כשהוא אוחז בצווארי בלבד. התחלתי להיחנק.
"העונש שלך עכשו נחשב לעונש קל..." אחרי המילים האלו אגרוף אימתני שיסע את חזי.
התקפלתי בכאב. הבריון העיף אותי על הרצפה ויחד עם חבירו החל למחוץ אותי תחת מטר אגרופיו ובעיטותיו.
"הקורבן הזה הרבה יותר נחמד לעבודה... לא כמו השדוף הזה שכל אגרוף כמעט יצר לו חור בבטן" אמר אחד מהם תוך שהוא מטעים את גופי מנחת זרועו.
נשכתי את שפתיי והתאפקתי לא לצרוח מכאב.
עכשו הבנתי מאיפה הוא היה מוכר לי.
אלה אותם אנשים שהתעללו בטאה כשאני ברחתי מהבית.
טוב, עכשו אני כבר ממש מבין איך טאהיונג הרגיש פה.
אחרי כרבע שעה, רבע שעה של ייסורי מוות, הם הניחו לי לנפשי, השליכו אותי על הרצפה ונטשו את המקום.
דם ירד משפתי התחתונה. חבורה ענקית עיטרה את לחיי, וגופי החשוף היה מלא בסימנים כחולים ואדומים, שריטות ושפשפות.
שרף לי. דמעות הכאב בכלל לא שאלו אותי וזלגו מעיניי ללא הפסקה. עצמתי אותן חזק ונאנחתי בסבל.
קולות עמומים חדרו לאזניי. פקחתי מעט את העיניים, אך לא ראיתי דבר בגלל הדמעות שטישטשו את ראייתי לחלוטין.
עצמתי אותן חזרה והתקפלתי, שוכב על צידי, אוחז בבטני הכואבת ומצמיד את ברכיי לחזי...