Tea & Cookie | Vkook

פרק שמיני

-נ.מ ג’ונגקוק-
הייתי מהופנט. ממש ככה.
זה היה כמו לצפות במחזה מופלא, במפל קסום או באיזו יצירת אמנות יפה.
הבוקר קמתי על הכסא בבית החולים. נזכרתי למה הגענו לכאן ומה אני עושה פה. בוקר עכשו, וטאהיונג פה על המיטה מולי.
הסתכלתי עליו כמה שניות, ובן רגע הוקסמתי מדמותו הישנה.
נשימותיו היו קצובות ועדינות, רכות כקטיפה. שפתיו היו מתוחות במן חיוך קטן. מעניין על מה הוא חולם.
הפוני שלו הוסט לצדדים ויכולתי להסתכל על העיניים שלו. הייתה לו נקודת חן קטנה מתחת לעין. הוא כזה יצור יפה, חשבתי לעצמי.
ואז התעוררתי שוב. לא משינה, אלא מהמחשבות ששקעתי בהן פתאום.
אתה חייב להתרכז, הזכרתי לעצמי.
טאהיונג זז קצת, פקח עין אחת ואז את השניה.
”בוקר טוב!” אמרתי לו.
”בוקר טוב...” הוא ענה לי בשקט.
”תקשיב טאהיונג... חשבתי על זה...” התחלתי לדבר וטאהיונג הקשיב לי בתשומת לב.
”אני חושב שאתקשר מבית החולים למשטרה. נספר להם מה קרה לנו ואולי הם יוכלו לעזור...” אמרתי לו את כל מה שחשבתי.
הוא הנהן בעצב.
”מה קרה?” שאלתי אותו. ”אתה לא רוצה שנקרא למשטרה ונגמור עם זה כבר?”
”אני רוצה מאוד..” אמר בטון קצת עצוב.
”אבל...” הוא סובב אליי את ראשו והסתכל לי ישר אל תוך העיניים. בלעתי את רוקי.
”אני חושש שאם תקרא למשטרה אני אהיה בצרות.”
”למה?” הקשיתי.
”אתה בעצמך כל הזמן אומר. אני הכנסתי אותך לסיבוך הזה. אני חותם לך שהמשטרה מזנבת כבר תקופה בפאבוג’י. אז יש סיכוי לא קטן שהם שמו עין גם עליי.”
הוא צודק.
אני רק לא הבנתי, למה כזה יצור תמים, בכלל לא חזק ולא נראה פושע בשום צורה, למה דווקא הוא זה שעובד תחת המפלצת הזו?
רציתי לשאול אותו את כל זה, אבל בדיוק הרופא נכנס.
”איך עבר עליכם הלילה?” שאל אותנו.
טאהיונג ענה שהיה בסדר. אני עניתי את אותו הדבר.
”אתה לא מתכנן לחזור הביתה באיזשהו שלב?” שאל אותי הרופא. ”שמעתי שישנת פה כל הלילה.”
רציתי לענות שאין לי איך לחזור, רציתי לענות שאני מאוד רוצה אך לא יכול. אבל ידעתי שאן אענה את זה בדיוק יתכן וטאהיונג יהיה בצרות.
’אבל, ג’ונגקוק, אתה כל הזמן מפיל עליו את האשמה ובכל זאת פעם אחר פעם עוזר לו ומונע ממנו מלהיפגע’. כבר התייאשתי מעצמי, מחוסר ההיגיון שלי.
”זה בסדר. אנחנו חברים טובים” עניתי והצלחתי לשכנע אפילו את עצמי שזו האמת.
”ולך, חמוד. יש לך משפחה...?” שאל הרופא. אני נדרכתי והקשבתי גם למה שטאהיונג ענה.
”ל-לא...” הוא השפיל את מבטו.
”אני מבין...” אמר הרופא.
הוא בדק קצת את טאהיונג, ונתן לו משחה קטנה. ”את זה תמרח על החזה עוד שעה, ואת זה-” הוא הושיט לו עוד שפופרת משחה, ”תמרח על החבורות. שיהיה המשך יום טוב.” אמר ויצא.
טוב, אז לטאהיונג אין משפחה... הוא לא משקר. לא יתכן שהוא ישקר ככה לרופא. אין לו סיבה לכך.
”אתה... מה קרה למשפחה שלך?” שאלתי אותו. הוא שיחק באצבעותיו במשחות שהרופא נתן לו ושתק.
”למה עזרת לפאבוג’י הזה?” שאלתי שוב.
הוא עוד לא ענה. ”טוב, מתי שתרצה...” הפטרתי.
”אני הולך להביא משהו לאכול...” לא אכלתי שום דבר הרי מאז אתמול בצהריים, ובטח גם טאהיונג, ואני מת מרעב.