Tea & Cookie | Vkook

פרק אחת עשרה

-נ.מ ג'ונגקוק-
זה כאב. כאב לו וכאב לי.
עברו כבר יומיים. פאבוג'י הביא אותי לבניין גדול ונטוש. משם ככל הנראה הוא ניהל את כל הכנופיה שלו.
לא ראיתי ברירה אחרת אלא להיכנע לו, לעת עתה.
הוא עשה לי סיור במקום. היו שם המון סתם חדרים ריקים, וגם כמה חדרי אימונים, חדר קשר, חדר אוכל (מסתבר שגם פושעים אוכלים. אין ברירה) עם מטבח והכל.
למטה במרתף, הייתה כמין חניה תת קרקעית שהיה נראה שאיש לא השתמש בה מעולם.
הוא הכניס אותי לאחד החדרים הריקים. הייתה שם מיטה, ארון ושידה.
"פה תישן. אתה יוצא מפה אך ורק כשאני קורא לך. ברור?!"
וזהו. אז היה לי חדר, ובארון היו מלא בגדים.
מכנסיים, חולצות, ז'קטים, אבל הכל שחור. ממש תלבושת אחידה של פושעים, חשבתי במרמור.
הנה, אני הולך להפוך לאחד מהם, עד שיקרה משהו שיציל אותי מפה....
כשהגעתי ונכנסתי לחדר, הדבר הראשון שעשיתי היה להתקלח ולהחליף בגדים. הזעתי מאוד בזמן שברחתי מהם. עכשו הייתי נראה ממש אחד מהם.
אבל זה היה אתמול. היום פאבוג'י לקח אותי לאימון הראשון שלי.
כשראיתי את המטרה, חשכו עיניי.
בקומה התת קרקעית, חיכה לי טאהיונג. לא סתם חיכה. הוא היה קשור לעמוד.
קצות האצבעות שלי החלו לרעוד כשראיתי אותו ככה.
אחרי הזמן שהיינו יחד, זה כבר לא היה בשליטתי. ככה זה. כבר החשבתי אותו פחות כאויב ויותר כחבר.
פאבוג'י התיר את הקשרים והעמיד אותו מולי.
"אני מניח שאתם כבר מכירים..." אמר והסתכל על שנינו. לא אמרנו מילה.
הוא רעד בכל חלקי גופו. נזכרתי שהפציעה בחזו עוד לא נרפאה לגמרי. תהיתי לעצמי מה אדרש לעשות לו. פחדתי מזה.
"תראה, ג'ונגקוק. כחלק מהפעילות אתה תצטרך לדעת להגן על עצמך..." הוא החל להסביר.
האימון התחיל. הוא לימד אותי לחנוק. הקורבן- טאהיונג. הם כל כך אכזריים, מתאמנים על אנשים חיים.
אחרי שהוא הדגים בעצמו, הוא אמר לי להתאמן על זה במשך עשר דקות. "אני אחזור בעוד עשר דקות ואבדוק אותך. כדאי לך להצליח לעבור את המבחן שלי, אני לא ממליץ לך לרחם עליו..." כזה איש אכזר. אמר והלך.
בלעתי את רוקי והתקרבתי לטאהיונג. הוא כבר לא יכל לעמוד על רגליו וקרס לרצפה.
"א-אני מצטער, טאהיונג..." התנצלתי. הוא הנהן.
"זה בסדר, ג'ונגקוק. פשוט תעשה מה שהוא אמר לך. לא כדאי לך להסתבך איתו יותר מידי." שמעתי את הכאב בקולו ואת המאמץ שלו לא לבכות. גם אני החזקתי את הדמעות שלי חזק בפנים.
אבל לטאהיונג כבר נגמרו כוחות הנפש. הוא כבש את פניו בשתי ידיו ומירר בבכי. לא יכולתי שלא לרחם עליו.
"ה-הוא כ-כזה רשע..!" אמר תוך כדי בכי.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו. הוא נשא אליי זוג עיניים אדומות ורטובות. "אני מרגיש הרבה יותר טוב..." הוא אמר, מוחה את אפו בקצה שרוולו.
"אני חושב שאת הסיפור הזה על הפציעה הרופא סתם המציא כדי לעכב אותנו שם, כנראה אחד האנשים שלו זיהה אותי ועשה הכל כדי שאתעכב עד שהוא יבוא לקחת אותי משם." אמר במרמור. "אני כבר לא מרגיש כלום... זה כאב רק כמה שעות ואז עבר... ורק בגלל הכאב המטופש הזה... הכל באשמתי..." הוא אמר ופרץ שוב בבכי.
למרות שבלב הסכמתי איתו, באותו לב רק בצידו השני הרגשתי חמלה.
"אין לך הרבה זמן, כדאי לך להתחיל..." הוא אמר והצביע על צווארו. שנינו ידענו שהוא צודק.
הלכתי מאחוריו וכרעתי מול גבו. עצמתי את עיניי חזק וכרכתי את ידיי סביב צווארו כמו שפאבוג'י הראה לי. נשכתי את שפתיי.
עשיתי את זה קצר מאוד. "אני חושב שאני מוכן..." אמרתי ושמטתי את ידיי.
"א-אתה ממש ט-טוב בזה..." אמר טאהיונג שתפס בצווארו ועיסה אותו. זה בטוח כאב. זה בטוח חנק.
חיכינו עוד כמה דקות. לא העזתי לנסות את זה שוב. טאהיונג נעמד וניקה את פניו. אני נעמדתי מאחוריו, ושנינו חיכינו לפאבוג'י. הוא לא איחר לבוא.
"עברו עשר דקות", אמר ביובש שקצת יותר הזכיר את האישיות האמיתית שלו על פני הזו החביבה, המזוייפת.
"תראה לי מה למדת." הוא אמר ושילב את ידיו על חזהו.
אספתי את כל כוחותיי הנפשיים והפיזיים וידיי שוב עטפו את צווארו של טאהיונג המסכן. רק פעם אחת, פעם אחת וזהו....
עשיתי את זה בעצימת עיניים. זה כאב. כאב לו וכאב לי.
יכולתי לשמוע אותו נשנק לכמה שניות. הרפיתי מיד.
"יפה... לא רע..." אמר פאבוג'י וליטף את סנטרו. "את השיעור הזה עברת בהצלחה. אתה קולט מהר..." אמר וטפח על שכמי. הרגשתי נורא ואיום על אף המחמאה.
"תנוחו שניכם. נמשיך עוד שעתיים..." הוא אמר והושיט לי שעון יד קטן. "שמירת זמנים זה מרכיב מאוד חשוב..." אמר והוביל אותי חזרה לחדרי.
כשהגעתי לחדר והוא סגר את הדלת אחריי, קרסתי על המיטה. אם ככה האימונים האלה ימשיכו, אחד מאיתנו ישבר מהר מאוד.
אחרי כרבע שעה פאבוג'י נכנס לחדר פתאום. הזדקפתי. "תראה, ג'ונגקוק. אתה חזק ומתאים לי בדיוק. אני גם מבטיח שתתוגמל כמו שצריך. אבל אני עקבתי אחריך שם למטה. יש לך לב ממש טוב, אני חייב לציין. אפילו לתולעת הקטנה הזאת יש לך סימפתיה" בחלתי באיך שהוא קרא לטאהיונג.
"אבל אצלי זה לא יעבוד. הפעם הלך לך ואני אוותר. אבל פעם הבאה, כדאי לך להיות פחות רחמן..." סיים בטון מאיים שגרם לחושים שלי להתקהות מעט.
"א-אבל.... טאהיונג כל כך חלש... איך אני יכול להתאמן על מישהו כזה??" שאלתי בהיגיון.
אפילו שזה היה בהיגיון, זה היה גם קצת מעבר להיגיון. לא הכל זה היגיון.
"אממ... אתה צודק. זה רק עד שאמצא חלופה מתאימה. אני באמת חושש שתהרוג לי אותו..." הוא אמר ופרץ בצחוק מהבדיחה של עצמו. היה לי ברור שהוא מעניש את טאהיונג. לא רציתי לתת לו את התענוג הזה בשום מחיר, אבל לא ראיתי שום ברירה אחרת...

● • ● • ●

-נ.מ טאה-
הוא מנסה להעניש אותי בדרך הכי אכזרית שהוא מצא. הוא כזה חכם, חשבתי.
היה לו ברור שחשבתי שג'ונגקוק יכול להיות חבר שלי. אבל חלק מהמטרות שלו זה להשאיר אותי בלי חברים, בלי סביבה. לסמוך רק עליו ולהיות נתון לו לגמרי.
עשר הדקות האלה היו סיוט בשבילי, ובטח גם בשבילו. כמו שהכרתי את ג'ונגקוק, הוא בחיים לא היה מתנהג ככה, אפילו לא לנמלה.
נשארתי שם, ישבתי על הרצפה הבטונית וחיבקתי את רגליי בידיי. למעשה, דווקא שמחתי שעכשו אני עם ג'ונגקוק באותו מקום. שיש איתי פה עוד מישהו שהוא לא הפאבוג'י זה.
אבל גם חששתי. חששתי מאוד שג'ונגקוק יתרגל ובאמת יהפוך לאחד מהם...
היו לי עוד שעתיים עד ששניהם יחזרו ויעשו בי כרצונם. למרות שהמצב שלי לא היה בשיפור, בלב הרגשתי קצת הקלה.
פאבוג'י הופיע. שנאתי אותו. עכשו יותר מכל עשר ומשהו השנים שביליתי אצלו.
לא הסתכלתי עליו אפילו.
קופסא נזרקה למרגלותיי. "זה כדי שלא תחשוב אפילו על להרעיב את עצמך למוות." אמר והתכופף. הוא הרים סנטרי באצבע אחת. "אתה חייב להיות אסיר תודה לג'ונגקוק." הוא הלך משם בפסיעות רחבות וניכר היה שהוא כועס.
לא ממש הבנתי על מה כל זה היה, אבל בכל מקרה הרמתי את הקופסא.
בכלל לא חשבתי על להרעיב את עצמי, והייתי אסיר תודה לג'ונגקוק גם בלעדיו.
בקופסא לא היה אורז ולא היו מלפפונים. זו כבר התחלה טובה. היו שם כמה עוגיות שזיהיתי שהן הגיעו מבית הרפואה שבו היינו. כנראה מישהו טרח להביא את שקית האוכל הקטנה של ג'ונגקוק משם.
לצד העוגיות הייתה מנת ראמיון קטנה. היא כבר הייתה מוכנה, וזיהיתי שהיא חיכתה כמה ימים במקרר.
אכלתי הכל ברעבתנות. לא השארתי אפילו פירור.
ידעתי שהפעם הבאה שאוכל משהו תהיה עוד הרבה זמן, ולכן שמרתי עוגייה אחת באחד הכיסים שלי, למקרה וארגיש רעב מאוד אחר כך.
קמתי ועשיתי סיבובים במקום הענק הזה. הוא היה ריק לגמרי. פרט לדבר אחד, שצד את עיני לאחר כמה סיבובים...