Tea & Cookie | Vkook

פרק חמישי

נ.מ טאה-
הם גמרו לעבוד עליי והלכו לסרוק את סביבת הבית. מי שהיה שם כנראה ברח איכשהו והם עכשו בודקים אם הוא עוד בסביבה. אחר כך הם נכנסו לרכבם ונסעו. הייתי מותש וכאוב והתרסקתי לרצפה.
כבר המון זמן לא עשיתי את זה, אבל הפעם פשוט לא הצלחתי לשלוט בעצמי והתחלתי לבכות. בכיתי בראש קבור בין שתי ידיי. בכיתי מכאב ויאוש. מתי הוא הספיק לברוח, מתי?
פתאום יד חזקה, יד שלא הכרתי, תפסה ומשכה אותי. הייתי בהלם.
נחתתי היישר אל תוך הצמחיה הפרועה שמקיפה את הבית. היד שיחררה מעט. הסתכלתי קדימה ומה שראיתי גרם לי כמעט להתעלף.
לא נו, בבקשה שזה חלום. רק לא הוא!
לא לא לא לא זה לא יכול להיות!
אבל זה היה מאוד. ג'ונגקוק עמד בדיוק מולי ובהה בי. החזרתי לו מבט מבולבל וראיתי בבירור שאין לו מושג מה לעשות או לחשוב עכשו.
"א-אתה... מ-מה א-א-תה רו-רוצה?" גימגמתי חלושות. אופס. פתאום תפסתי שאני בלי חולצה.
דחפתי אותו בשתי ידיים ובלי לחשוב יותר מידי. הגנתי על חזי החשוף בידיי.
"לך תביא ת'חולצה ש'ך" הוא סינן מסב את פניו.
"א-אני חו-חושב ש-שיש עליה מכשירי מ-מ-מעקב." ניסיתי לייצב את קולי הרועד במילא.
"טוב.... מ'שתגיד." גו'נגקוק חשב רגע ואז אמר "בא, הולכים."
"אני גם דיי בטוח שיש עליך מכשירי מעקב. הם אמרו לי שנכשלתי במשימה, שהיא הייתה לשמור שלא תברח מכאן ולכן הענישו אותי." ג'ונגקוק הסתכל עליי בפרצוף עגול מהפתעה. "מה, אתה רוצה שאהיה כמוך??" ראיתי איך עצם המחשבה מפחידה אותו.
"אני אלך להביא לנו בגדים אחרים."
"אתה לא הולך לשם!"
"אל תדאג. אני אעשה את זה זריז." זריזות זו המומחיות שלי.
אחרי כמה שניות יצאתי מהחלון במטבח, שני סטים של בגדים בידיי.
"מה?? איך..?" גו'נגקוק התבלבל. "בלי שאלות. אנחנו חייבים למהר. פשוט תלבש."
אני מיד שמתי עליי חולצה אחרת ומכנס. הסתתרתי מאחורי שיח ענק בזמן שעשיתי זאת. כשגמרתי ג'ונגקוק כבר היה לבוש בבגדים שהבאתי לו.
"אתה יצור חסר טעם אופנתי." מאיפה שיהיה לי טעם אופנתי בדיוק, מר ג'ונגקוק?
"טוב, זזנו. אתה זה שסיבכת אותנו אז אתה גם זה שתוציא אותי מפה. אה, ושלא תחשוב לרגע שהצלתי אותך מרחמים או משהו דומה. שיהיה ברור שזה רק בגלל שאני לא מכיר את האיזור." כן, כן. בטח. הפרצוף שלו היה הפרצוף הכי פחות משכנע עלי אדמות.
"בא אחרי. אני יודע איפה נוכל להעביר את הלילה בבטחה. אגב, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאני סיבכתי אותך?" רציתי לראות כמה הוא יודע.
"נדבר כשנגיע. זוז."
התחלתי ללכת לאט והוא אחריי. מידי פעם עצרתי בגניחת כאב קלה. כל הגוף שרף לי נורא.
"אוווף, בקצב שלך האיש הזה, מה שמו, יתפוס אותנו יותר מהר מצייד שרודף אחרי זוג ארנבות!"
אנחנו לא זוג ארנבות, מותק. אתה הארנב היחיד פה. תסתכל על עצמך רגע.
אחרי עוד כמה צעדים קרסתי סופית. "א-אני לא... יכול..." תפסתי חזק בבטן שלי שכאבה מאוד.
"אתה לא משאיר לי הרבה ברירות..." ג'ונגקוק ניסה להישמע נאלץ. הוא תפס חזק בשתי מותניי והעמיד אותי בדיוק מולו. אחר כך הוא הסתובב, העמיס אותי על גבו ותפס חזק בירכיי. "אתה בסדר שם?" שאל בקול שהיה נשמע קצת דואג.
אני מצידי נאלמתי דום. הייתי מופתע כל כך שלא הצלחתי לענות.