Tea & Cookie | Vkook

פרק שביעי

-נ.מ ג'ונגקוק-
"אז... אממ... קים טאהיונג. תראה. אני עזרתי לך עכשו רק כי אני צריך שתוציא אותי מכאן. מובן? אנחנו ישנים פה הלילה ואז אתה מוציא אותי מהתסביך הזה. מובן?..."
אבל שמתי לב שהוא לא איתי.
הוא חיבק את הבטן שלו בשתי ידיו. העיניים שלו התכווצו.
היה נראה שהוא מת מכאבים.
"מה קרה לך?" שאלתי אוטומטית.
"כ-כואב... לי..." הוא נשך את שפתיו.
התקרבתי קצת. דמעות מאמץ ניקוו בזויות עיניו העצומות.
"תראה לי מה קרה." אני נשבע לכם שברגע הזה השתגעתי לחלוטין. מה נסגר איתי?
הוא כנראה חשב את אותו דבר, כי הוא הרים את פניו ונעץ בי מבט עגול ומבולבל.
"נו כבר. אין לנו את כל הלילה." עכשו הוא היה מופתע אפילו יותר.
"אני לא מתכוון לעשות שום דבר! בחייך, אני רק רוצה לראות מה קרה ואיך אני יכול לעזור לך!" התעצבנתי קצת.
"אין לך מה להתבייש. אל תשכח שכבר ראיתי את זה פעם אחת" התלוצצתי כדי למתן את האווירה.
הוא קילף לאט לאט את החולצה מעל ראשו. ראיתי שזה עולה לו במאמץ. הוא בטח מת מכאבים.
כרעתי על ברך אחת, ישר מול חזהו החשוף.
מה שראיתי גרם לשרירי פניי להתכווץ בכאב. המון מכות כחולות וסגולות כיסו כל חלק בגופו. הוא היה נראה נורא. להוסיף את הפנים שלו שהיו מלאות דם שנזל מאפו.
"תסתובב." הוא הסתובב בישיבה מזרחית על המיטה, מפנה אליי את גבו, שהיה נראה דומה לחלקו הקדמי של גופו.
ממש עצרתי בעד הידיים שלי לא להחליק על העור שלו, שהיה נראה - לפחות איפה שלא היו חבלות - חלק ויפה.
"יש פה שריטות..."
"זה ישן... אל תתיחס." אמר.
"מה כואב לך?" שאלתי, כשלא ראיתי שום דבר בחוץ. אולי יש משהו פנימי.
"פ-פה..." - הוא הצביע על מרכז חזהו.
"אפשר..?" הושטתי אצבע שואלת. הוא רק הנהן.
הנחתי את האצבע שלי בדיוק איפה שהוא הצביע. אנקת כאב קטנה ברחה לו מהפה. בעיקר ריחמתי עליו.
נראה לי שהבנתי מה קרה עכשו.
"אני חושש ששברת צלע או שניים." איך אפשר שלא? עם המכות שהמטורף ההוא הכניס לו בין הצלעות...
"מ-מה אני יכול לעשות?" שאל ודמעות מילאו שוב את עיניו.
"צריך ללכת לבית הרפואה." ספקתי כפיים. שכחתי לרגע שאני בכלל כועס עליו, שהוא אחראי לרוב הבעיות שלי כרגע. שכחתי שאני החזק והוא החלש.
הוא היה נראה אומלל מאוד, העיניים שלו נצצו מדמעות. השפתיים שלו השתרבבו בצורה מעוררת רחמים.
"בא, כדאי שנלך מכאן."
"א-אבל... איך?" שאל בתוגה. "כמו שהגענו..." חייכתי והסתובבתי. הוא לבש את החולצה שלו והניח את ידיו על כתפיי.
העמסתי אותו על גבי כמו כשהלכנו לכאן, אך הפעם יותר ברגישות. שמעתי אותו מתנשם ומתנשף מכאב. הוא כרך את ידיו סביב צווארי. וידאתי שהוא יציב.
נראה שהלילה לא יהיה כזה שקט...
"תוכל לכוון אותי...?"
"אני לא יודע איפה יש פה בית רפואה... נצטרך לשאול את ה-המנהל..." ענה, שמעתי את המאמץ שלו לא לגמגם.
יצאנו מהחדר. הלכתי לדלפק הכניסה, וחיפשתי בעיניי אחר הזקן שטאהיונג דיבר איתו כשהגענו.
"היי... אמממ..." התחלתי לדבר כשמצאתי אותו. ניסיתי לדמיין מה הוא חושב עליי, שאני מחזיק את טאהיונג ככה.
"כן, מה תרצה?" שאל, מעיף מבט בטאהיונג.
"אני רק צריך שתאמר לי איפה יש.... מרכז רפואי. טאהיונג.... הוא... לא מרגיש טוב." לא ידעתי איך להציג את זה.
"אההה.... מממ..." הוא חשב. למזלי הוא לא שאל שום שאלות מיותרות.
"זה לא רחוק מכאן. כשתצא תיקח ימינה, ואז אחרי שלושה בניינים עוד פעם ימינה, ואז שמאלה בפניה הראשונה ואתה שם." ענה, ממש כמו גוגל מפות.
הוא היה מספיק אדיב כדי לכתוב לי את כל זה על דף.
"תודה..." אמר טאהיונג מאחוריי, נופף לו בזהירות לשלום ויצאתי משם.
"תאמין לי, אני מעדיף לבלות את הלילה במקום רחוק מגן החיות הזה..." לחש לי טאהיונג, תוך שאחז בדף ההוראות בידו שהייתה כרוכה סביב לצווארי, כך שאוכל לראות איך ללכת.
רציתי לומר לו שהיי, אתה זה שהביא אותנו לכאן, אך במחשבה שניה, באמת לא היה לנו שום מקום אחר ללכת אליו כרגע.
יכולתי ללכת מהר. טאהיונג היה קליל.
אחרי צעידה קצרה הגענו.
זה היה בית חולים קטן מאוד ולא רשמי במיוחד.
"א-אני ארד-" טאהיונג ניסה לרדת אך אני עצרתי אותו.
"נתתי לך אישור לרדת?" שאלתי אותו.
"ס-סליחה..." היה נראה שהוא לא יודע מאיפה לאכול אותי.
נכנסתי פנימה.
"מה קרה?" שאלה אותי הפקידה בדלפק.
"הבחור הזה שבר כמה צלעות לדעתי. תוכלו לבדוק את זה?"
אחרי כמה שניות טאהיונג כבר שכב במיטה מאחורי וילון גדול, ורופא בדק אותו. אני ישבתי בעבר השני של הווילון.
"הוא בסדר" אמר הרופא אחרי שסיים. "אז מה כאב לו?" שאלתי במתח.
"שני סדקים. זה כל הסיפור. בהתחלה היה חשש ליותר. אתה יכול לנשום לרווחה."
משום מה שמחתי. לא הכרתי אותו. הוא היה האויב שלי כרגע. אבל המוח שלי פעל נגד ההיגיון.
"מה זה אומר?" שאלתי כמו איזה קרוב משפחה.
"תראה. זה לא חמור כל כך. זה ירפא מעצמו עם קצת מנוחה וטיפול מתאים. זה יקח משהו כמו חודש."
אין לי חודש כרגע, אבל נסתדר.
הובילו את המיטה של טאהיונג לחדר אחר, ואני הלכתי בעקבותיהם.
"תגיד, ג'ונגקוק..." טאהיונג שאל כשכבר היינו בחדר ואני ישבתי ליד המיטה שלו.
"כן?"
"יש לי שאלה... אני..." היה נראה לי שהוא מתבייש לשאול.
"תשאל. אני לא אוכל אנשים."
"אתה מבטיח לענות?"
"מבטיח" אמרתי בביטחון, מה כבר הוא יכול לשאול?
"למה אתה עוזר לי?"
שאלה טובה. התשובה- אין לי מושג.
התחלתי לחשוב. למה אני עוזר לו... למה באמת?
"אתה רוצה שאפסיק?" שאלתי בצחוק.
"ל-ל-לא... פשוט.. חשבתי שאתה כו-כועס עליי..." ראיתי שלא נעים לו.
"גם אם אני כועס עליך, אני חייב לעזור לך. ראשית, אתה היחיד שיכול להוציא אותי מפה עכשו. שנית, גם ככה אין לי באמת לאן ללכת עכשו, רק עד שאתנער מהפאבוג'י הזה. והכי חשוב- אני לא יכול פשוט לראות אותך סובל וללכת." עניתי לו מה שעניתי לעצמי.
הוא הנהן בהבנה.
אחות נכנסה. בידיה היו משחה, עוד משחה וכוס מים.
"זה לצלעות," הסבירה תוך שהניחה את הדברים על שידה קטנה ליד המיטה.
"זה לחבלות..." היא הייתה נראית מעט מהוססת.
"וזה בשבילך-" היא הושיטה לי את כוס המים. הודיתי לה ושתיתי מתוך נימוס.
"מאיפה הגעתם הנה?"
אני חייב להודות שבאמת היינו נראים מוזר. בחור מוכה, זב דם מאפו ומלא חבלות על הגב של בחור אחר, ואם הייתה לי מראה אולי יכולתי גם להבין אולי איך אני בעצמי נראה. זה היה נראה כאילו ברחנו מקטטה.
"סיפור ארוך..." הפטרתי.

●  •  ●  •  ●

-נ.מ טאה-
האחות הורידה לי את החולצה במטרה למרוח לי את המשחות.
כבר לא יכולתי עם זה שכל פעם שאני בלי חולצה ג'ונגקוק חייב להיות באיזור.
עצמתי עיניים חזק. הרגשתי את הידיים מכוסות הכפפות של האחות מעסות באיטיות את חזי.
נשכתי את שפתי. כאב לי, לא אשקר.
הרגשתי יד מחזיקה את ידי. פקחתי עיניים והסתכלתי הצידה. ג'ונגקוק החזיק לי חזק את היד.
"ככה אמא שלי הייתה עושה לי כשהיו בודקים אותי במרפאה. זה עזר לי, אני בטוח שזה יעזור גם לך." ככה הוא אמר. הלב שלי כמעט התפוצץ.
זה באמת עזר. שכחתי לרגע מהכאב, מאיפה שאני נמצא. התרכזתי רק ביד שלי שהייתה תפוסה בידו של ג'ונגקוק. שמחה קטנה, כמעט בלתי מורגשת התגנבה לליבי...
סופסוף האחות סיימה עם החזה ועברה לחבורות שכיסו את כל בטני וגבי.
היא מרחה כמות נדיבה של משחה על כל אחת מהן.
"על הגב אמרח לך מחר. כרגע עדיף שתנוח. שיהיה לילה טוב." היא אמרה ופנתה להסתכל על ג'ונגקוק.
"לגביך... תוכל או להישאר פה ולישון על הכסא, או לחפש מיטה פנויה... לפי דעתי אין אחת כזו כרגע."
"זה בסדר," אמר ג'ונגקוק. "אני אשאר כאן."
רציתי לשאול אותו למה, אבל לא העזתי. שמתי לב שהוא עדיין לא עזב לי את היד.
"איך אתה מרגיש עכשו?" שאל אותי.
"הרבה יותר טוב..." עניתי. הוא קם מהכסא ועזר לי להתכסות בשמיכה.
"נוח לך... ככה?" שאלתי אותו, מודאג מהעובדה שהוא יבלה עכשו לילה שלם על כסא.
"אני בסדר. יותר חשוב שלא תמות לי עכשו." אמר וחייך בחצי פה. חייכתי גם אני.
נשארתי עם עיניים פקוחות ובוהות בתקרה עוד כמה דקות. היד של ג'ונגקוק נשמטה פתאום וזה גרם לי להסתכל עליו.
הוא נרדם.
אפילו כשהוא ישן הוא כזה חתיך, חשבתי לעצמי...