Tea & Cookie | Vkook

פרק שלוש עשרה

אנשים, פורים שמח!!
יאללה בואו נשקע יחדיו בדיכאון האינסופי שהטבעתי אותו בכם...
הפינה של נ.ב ג'ונגקוק תחזור בקרוב, אל דאגה!
קריאה מהנה😁

● •  ●  •  ●

-נ.מ ג'ונגקוק-
טוב, זה היה קל משחשבתי.
אחרי שסיימתי להתאמן (או יותר נכון להעניש) על טאהיונג, כבר לא חזרתי למגרש התת קרקעי הזה.
הייתי מתאמן באגרוף, הגנה עצמית, כל מיני סוגות של אמנויות לחימה- קראטה, ג'ודו, קרב מגע (כן כן, קרב מגע. אותה אמנות לחימה שנוצרה ברחוב הישראלי ונקראת בכל שפה Krav Maga...).
אני לא יודע למה. אני ממש לא יודע למה, אבל הרגשתי שני דברים.
אחד- שמשום מה אני ממש נהנה מזה.
והשני- שאני ממש דואג לטאהיונג, ושאני חייב לדעת מה הסיפור מאחורי הילד השברירי הזה.
ידעתי שזה לא בסדר להנות מזה, הייתי אמור להתנגד, למחות או לברוח, זה לא משהו טוב להיות פושע. אבל, משהו בי, כנראה עוד צד שלי, נמשך לרעיון של הלחימה.
הייתי טוב. הצטיינתי בהכל. היה לי מורה- איך לומר? קצת הפתיע אותי איך שהוא נראה בהתחלה. הוא היה רזה וצנום, בערך בגובה שלי ולשם שינוי לא בריון מפלצתי כמו כל אנשיו של פאבוג'י. למרות כל הנתונים האלה, זה לא מנע ממנו מלהיות תקיף ומפחיד וחזק ברגעים שנדרש לכך.
כשהתאמנו בריצה, הוא היה כל כל מופתע ממני. לומר את האמת, אם הייתי הוא גם אני הייתי מופתע.
עשינו תחרות, ותוך שניות פתחתי בינינו פער ענק וכמובן שניצחתי.
"אתה בחור טוב אתה. אני ממש יכול להבין למה פאבוג'י לקח אותך..." ברגע זה ממש גיליתי שזהו הכינוי שלו גם בקרב בני חסותו.
"מה השם האמיתי שלו?" שאלתי כאילו לתומי.
"איש לא יודע." ענה המאמן בזמן שלגם מים מבקבוק גדול. "אתה יודע, זה חשוב לשמור על חסיון. מי יודע באיזה שלב יתפסו אותך..." הוא חייך חיוך קצת מטריד, אבל דיי יפה ומאיר.
"גם לך באיזשהו יום יהיה כינוי."
"מה הכינוי שלך, למשל?" שאלתי מסקרנות. את שמו ידעתי- הוסוק. לא ידעתי את הכינוי.
"תראה, לך אמרתי את השם שלי, כי חשבתי שאולי נוכל להיות חברים טובים. אתה בחור כלבבי. בכל מקרה, זה סוד. הכינוי שלי הוא סאנשיין (sunshine - אור שמש). ככה החברים קראו לי בגלל החיוך שלי..." הבנתי את מה שאמר.
"למען האמת, הגעתי לפה בדיוק כמוך... רק שלי, כמו לטאהיונג, אין משפחה או חברים. אני מיד נכנעתי. פה קיבלתי תנאים..." הוא התחיל לומר והשתתק.
הנהנתי בהבנה.
"מי נתן לפאבוג'י את הכינוי שלו?" שאלתי בזמן של הפסקה קצרה.
"אני חושב שזה היה טאהיונג." הוא אמר וחייך שוב את החיוך הזה שלו. לא יודע למה, אבל כשהוא אמר טאהיונג חייכתי גם.
"יש לך חיוך דיי חמוד, אתה יודע? לא ציפיתי לזה מגבר כמוך..." צחקק הוסוק. הסמקתי. הוא פרע את שיערי. "אתה יצור ממש חתיך." עכשו ממש צחקתי. הוסוק העיף מבט בשעונו.
"טוב, אין זמן. אנחנו חייבים לגמור עם הסט הזה עד הערב..." הוא חזר לעניינים ואני התעשתי במהירות.
הגוף שלי היה עייף לקראת סוף היום. עברתי אימונים מפרכים. למרות שהייתי טוב בזה, בכל מקרה הגבולות של הגוף שלי הינם גבולות אנושיים לכל דבר.
נפרדתי מהוסוק בסוף היום והלכתי לחדר שלי.
עברו כבר כמעט שלושה שבועות מאז שראיתי את טאהיונג בפעם האחרונה. עניין אותי מה איתו, מה עושים לו.
עכשו כבר הייתי רשאי להסתובב בכל המתחם בחופשיות. הוא גם ככה היה נעול רוב היום. וגם ככה פחדתי לברוח, כי ידעתי שידו הארוכה של פאבוג'י תשיג אותי בכל מקום שאליו אלך. וגם, אם להודות באמת, (אבל אל תגלו לאף אחד!), לא ממש סבלתי פה.
היה פה אוכל דיי טוב והייתה לי חברה טובה (הוסוק), ובכלל לא הייתי צריך ללכת לבית הספר.
רק המחשבה על אמא שלי ואחותי הטרידה אותי. לא ידעתי אם הן יודעות שאני כאן, אם מחפשים אותי. גם על ג'ימין חשבתי. עניין אותי מה הוא עושה עכשו, אם כבר יש לו חבר יותר טוב ממני...
כשהייתי שקוע במחשבות, נתקלתי בטעות במישהו שעבר אותי במהירות במסדרון.
"סליחה" מלמלתי. לא זיהיתי את מי שנתקלתי בו, אבל הוא אפילו לא התייחס והמשיך ללכת מהר. הפנים המושפלות שלו היו מכוסות במסיכה וכובע של קפוצ'ון היה לראשו. הסטייל הזה היה נפוץ במקום הזה, ולכן לא חשדתי בכלום.
החלטתי שאני הולך לפאבוג'י כדי לשאול אותו את השאלות שלי.

● •  ●  •  ●

-נ.מ טאה-
בזמן שג'ונגקוק חי לו את החיים הטובים, המצב שלי רק הידרדר.
הוא התאמן עם הוסוק, שהכרתי הרבה לפניו. אני הפכתי להיות שק האגרוף של פאבוג'י. ידעתי שהעונש שלי ימשך זמן רב.
הייתי חוטף כל יום מכות. פאבוג'י היה מתאמן עליי. ואז הוא היה זורק אותי לאיזה חדר טחוב עם בקושי מזרון מעופש. חזרתי לתפריט הקבוע- אורז ומלפפונים.
ככה זה עבר במשך שלושה שבועות, שלושה שבועות איומים ונוראים.
בכלל לא יצא לי לראות את ג'ונגקוק כמעט.
"אני יודע הכל..." אמר לי פאבוג'י היום בבוקר.
לא הבנתי מה הוא יודע. זה היה כשהוא גרר אותי שוב לחדר שלו והחל באימוניו.
"מ-מה א-אתה יודע?" שאלתי רגע לפני שנשימתי נעצרה בגלל שהוא התאמן בחנק.
"אני יודע עליך ועל ג'ונגקוק."
"מה??" שאלתי בבלבול מוחלט. על מה הוא מדבר??
הוא תפס בי שוב וחנק אותי בין זרועותיו.
אחר כך הוא עבר לאיגרוף.
"אתה חושב שאני לא ראיתי? איך שאתה בכית כמו תינוקת שם ליד האוטו של ההורים החלאות האלה שלך, אני הבאתי אותו לשם במיוחד. אני רציתי שאתה תראה אותו ותישבר, וזה מה שקרה."
הדם עלה לי למוח. התחלתי להתרגז. איך שהוא מעז לקרוא להורים שלי, זה כבר היה מעבר לגבול היכולת של השליטה שלי. קמצתי אגרופים והרגעתי את עצמי.
"ואז לקחתי את ג'ונגקוק למטה, כדי לבדוק כמה אתם קרובים אחד לשני. וזהו, אתה חיבקת אותו." הוא אמר ושיסע את צלעותיי בעוד אחד מאגרופיו האימתניים.
הוא שחרר את זרועו בניעורים קלים והתיישב על כסא.
"א-אז לא הבנתי.... מה אתה יודע עלינו? אנחנו בסך הכל חברים..." אמרתי, מבולבל עוד יותר. היה אולי משהו שם שלא שמתי לב אליו?
"אתה שמת לב מה הוא עשה?" הוא שאל אותי בחיוך זדוני. "ל-לא... לא ממש..."
הייתי כל כך מטושטש מדמעות אז, שלא שמתי לב למשהו מיוחד חוץ מחיבוק.
"הוא חיבק אותך בחזרה... הוא הניח עליך את הראש..." הוא התגרה בי, וידע טוב מאוד שזה יעבוד לו.
אבל אני הבנתי בערך את מה שהוא הבין, ולא רציתי שימשיך לדבר.
נדתי בראשי מצד לצד והתחלתי להזיע. לא רציתי שמישהו בעולם הזה יגיד את זה בקול.
"יש לי תחושה שלפחות לאחד מכם יש רגשות..." הוא המשיך ונהנה לראות איך שאני מאבד שליטה לאט לאט.
"טוב, בהתחשב בעובדה שג'ונגקוק הוא כזה חתיך... הוא גם חזק וגם יש לו לב טוב..." הרגשתי שאם הוא ימשיך לדבר אני אתפוצץ.
פאבוג'י תפס לי ביד ולקח אותי משם לחדר שבו התאמנו ג'ונגקוק והוסוק. עמדנו בשקט בכניסה והם בכלל לא שמו לב אלינו. זה היה חדר ענק.
ראיתי אותם מדברים, ראיתי שג'ונגקוק נהנה. שהם מדברים והוא מחייך.
הוסוק אמר משהו ואז פרע את שיערו השחור של ג'ונגקוק. ג'ונגקוק צחק ואני נמסתי מבפנים. הרגשתי קנאה נוראית, בלי לחשוב אפילו למה.
פאבוג'י החזיר אותי משם לחדר שלו ונעל את הדלת.
"אפשר לראות לפי הפרצוף שלך שאתה מת מקנאה." לא טרחתי אפילו להכחיש.
ואז הוא התקרב ממש ועשה את מה שהכי התפללתי שהוא כבר לא יעשה לעולם.
הוא תלש את חולצתי מעליי ומשך את מכנסיי בכח למטה.
מרוב ההפתעה איבדתי שיווי משקל ונפלתי על אחוריי. נתמכתי בידיי והתיישבתי, מעווה את פניי בכאב.
"חחחח... אבל אתה בכלל לא שווה אותו... אתה יצור חלש וחסר מזל..." למה הוא מתעלל בי ככה??
אני אחסוך מכם את התיאור של מה שהוא עשה לי שם. זה היה אפילו יותר גרוע מבכל פעם אחרת.
צרחתי את נשמתי, אבל לא היה איש באיזור שישמע או יעזור.
רעדתי בכל הגוף כשהוא זרק עליי את הבגדים חזרה.
"תתלבש ותעוף מפה" פקד עליי.
התלבשתי בזריזות. כל רגע ככה היה בעבורי כמו סבל של נצח.
פאבוג'י הלך לשירותים שבחדר, ואני ניצלתי את השניה הזו. לקחתי לו קפוצ'ון שחור מהארון ומסיכה, לבשתי את שניהם וברחתי משם...