Tea & Cookie | Vkook

פרק ארבע עשרה

-נ.מ טאה-
הלכתי במהירות במסדרון. לא הסתובבתי אפילו לראות אם הוא שם לב שהלכתי או לא. ראשי היה כבוש בקרקע ומוחי מפוצץ במחשבות הזויות.
אפילו שנתקלתי במישהו בדרך, לא התנצלתי ולא הסתובבתי כשהוא ביקש סליחה.
המשכתי ישר, וההחלטה החלה להתגבש במוחי. זהו, היום הזה היה חייב להגיע באיזשהו שלב בחיי המוזרים.
עליתי קומה ועוד אחת. זה היה בניין בן שבע קומות, (לא כולל החניה התת קרקעית), רובן נטושות.
הגעתי לאן שרציתי ונשמתי אוויר מלוא ראותיי. קיוויתי שעכשו הסבל שלי יבוא סוף סוף לקיצו. הגג היה נטוש ושום חפץ לא היה בו.
הורדתי את המסיכה וזרקתי אותה. היא התנפנפה לה מצד לצד בדרכה למטה מהגג ועד לקרקע.
נעמדתי בזהירות על החומה הגבוהה והרחבה שהפרידה ביני לבין התהום, ונתתי לרוח הקלה שנישבה בגובה הזה לפרוע לי את הפוני. הסתכלתי לאופק, בולע כל פרט. זה המחזה האחרון שאראה בחיי אלו.
השמיים היו צבועים בכחול עמוק משתלב עם וורוד-כתמתם של שקיעה. אורות עיר של שעת ערב מילאו את שדה הראיה שלי. זה היה נראה כמו צבא כוכבים קטן שירד הישר מן השמיים.
חשבתי על כל מה שעברתי בכמעט אחת עשרה השנים האלה.
חשבתי על איך הכל השתנה בחיי כשג'ונגקוק נכנס אליהם פתאום.
לא לפני חודש, כשרק ברחנו מהבית הארור ההוא. הרבה לפני.
חשבתי על איך הוא לאט לאט שוכח ממני, ואיך הוא נהנה לו עם הוסוק.
חשבתי על ההחלטה שקיבלתי אז, כשהגעתי לפה, קשור לעמוד ומושפל על ידי פאבוג'י. החלטתי אז שאעשה הכל כדי להציל מפה את ג'ונגקוק. אבל נראה שהוא בכלל לא זקוק לעזרה שלי ובאופן כללי לא זקוק לי.
זה הפריע לי, השד יודע למה.
אפילו שממש התחשק לי, לא בכיתי אפילו לשניה. השלמתי עם גורלי.
אני לנצח אהיה אפס. וזהו. אז מה הטעם של אפס כמוני להמשיך לחיות?
התקדמתי סנטימטר. ואז עוד סנטימטר. הרגליים שלי כבר חצו את הגבול וקצותיהן בלטו מעבר לחומה.
הרמתי את עיניי לשמיים ודיברתי להוריי. "הנה, אבא, אמא. הנה, אני בא..." לחשתי לעננים הסגלגלים והכהים ששטו מעליי. דמעה סוררת התגלגלה במורד לחיי וגוש גדול חסם את גרוני. אבל החזקתי חזק ולא נתתי לבכי להתפרץ. שלפחות ברגעיי האחרונים לא אהיה כזה פתטי.
אבל זה היה חסר תועלת. כמו שכבר אמרתי, המזל שלי נרצח יחד עם הוריי. שום דבר שאני עושה או מנסה לפחות - לא מצליח לי.
"אתה השתגעת לגמרי!"
הסתובבתי וראיתי את האיש האחרון שרציתי לראות עכשו.
"תלך מפה!!" צעקתי בעיניים עצומות והפניתי את ראשי חזרה לתהום.
קמצתי את אגרופיי ועצרתי את דמעותיי.
ג'ונגקוק עמד במרחק של כחמישה מטרים מהחומה.

● • ● • ●

-נ.מ ג'ונגקוק-
פאבוג'י לא היה בחדר שלו. החלטתי שאשאל אותו בהזדמנות אחרת.
חזרתי את דרכי במסדרון וחשבתי לאן אלך עכשו. יש לי כמה שעות עד שאצטרך לחזור לחדרי ולאסוף כוחות למחר.
הסתובבתי בבניין עד שהחל לשעמם לי. החלטתי שאם גם ככה יש לי זמן, אולי כדאי שאחפש את טאהיונג. הייתי מסוקרן לדעת מה הולך איתו.
"ראית אולי את טאהיונג?" שאלתי את הוסוק שבדיוק חצה את המסדרון.
"לא..." ענה ברצינות. "אני חושש שלא כדאי שתתקרב אליו. פאבוג'י בכוונה מפריד ביניכם." כן, אני יודע את זה. כבר ניחשתי את זה לבד.
הנהנתי. "אולי אתה יכול להוציא אותי רגע החוצה? אני חייב לנשום אוויר... אני כל היום תקוע במקום החנוק הזה." ידעתי שאין לי אישור לצאת מכאן בלי ליווי של מישהו. אז אם כבר הוסוק כאן, זו הזדמנות נהדרת. ככה גם אוכל להעביר איתו את הזמן.
הוסוק חייך את החיוך היפה שלו ולקח את ידי. "בא נצא."
יצאנו לחצר הבניין. היא הייתה מגודרת והשער של הגדר תמיד היה נעול, אלא אם כן מישהו נכנס או יצא, וזה אומר שהיה לו מפתח לשער.
"אהההה... איזה אוויר נעים..." מילאתי את ראותיי באוויר בין הערביים הקריר והמרענן. התיישבנו על חלקת דשא קטנה שפנתה לכיוון הבניין. בהיתי בדלת הכניסה ותהיתי מי יכול לצאת משם פתאום.
"אתה יודע, ג'ונגקוק, אני חושב שאנחנו יכולים להסתדר לא רע בינינו." אמר הוסוק. הנהנתי בהסכמה. לא יזיק לי איזה חבר טוב במקום הזה.
משהו שחור התנפנף מעליי ונחת לקרקע באיטיות.
"מה זה?" שאלתי את עצמי בקול. הוסוק הסתכל לאן שהצבעתי. "זה נראה כמו רחפן. אבל זה לא רחפן. אולי זה עטלף מת?"
"נו, בחייך. נחכה שזה ירד אלינו..." גיחכתי על התמימות המפתיעה של הוסוק.
"אה, טוב, זה ברור. זוהי מסיכת פנים..." אמרתי כשפיסת הבד נחתה ממש מולי. התקרבתי והרמתי אותה בידי.
"למה שהיא תתעופף לה ככה מלמעלה?" שאל הוסוק והסתכל לשמיים.
"אולי מישהו העיף את זה בכוונה.... ואולי...." התחלתי להעלות השערות אבל טפיחותיו המהירות של הוסוק על כתפי היסו אותי. "מה קרה?" שאלתי. מבטו עוד היה נעוץ למעלה.
"זה לא טוב..." אמר והצביע לאן שהוא הסתכל.
על קצה הבניין, כמעט מחוץ לטווח הראיה שלנו (הייתי צריך למתוח את צווארי בערך כמו שמתחתי אותו כשהסתכלתי בחלון בבית של פאבוג'י), עמדה דמות והיה נראה שהכוונות שלה לא כאלה טובות.
ניתרתי ממקום מושבי.
"חכה לי כאן. אני ארוץ למעלה כי אני יותר מהיר." אמרתי מהר ותוך רגע כבר טסתי פנימה.
עליתי את כל שבעת הקומות במהירות שיא, מתעלם מהעובדה שהגוף שלי כבר עבר את מכסת האנרגיה שהוא מסוגל לבזבז ביום אחד.
כשהגעתי לגג, ראיתי את גב הדמות.
"אתה השתגעת לגמרי!" צעקתי לו, לא יודע אפילו למי אני צועק.
הוא הסתובב אליי ובאותו רגע התפללתי שהאדמה תבלע אותי. מכל האנשים בעולם זה חייב להיות הוא, שוב?
"תלך מפה!!" טאהיונג צעק עליי חזרה. הקול שלו היה נשמע על סף בכי ומפוצץ יאוש עד גדותיו.
ידעתי שאני לא אתן לו לעשות בדיוק את מה שהוא מתכנן לעשות. הוא כבר היה עם הפנים חזרה לכיוון האופק.
"אם אתה מתקרב אני קופץ!" אמר, וכיווץ את אגרופיו עד שהיה נראה שאצבעותיו קורעות את עורו וחודרות פנימה.
הבנתי שמשהו עובר עליו, לא ידעתי מה. לא נפגשנו בשבועות האלה. הוא היה תחת פיקוחו הצמוד של פאבוג'י.
הייתי זהיר. ידעתי שאם אעשה טעות זה עלול לעלות בחייו של טאהיונג.
"בסדר. אני לא זז. רק אל תעשה את זה!" אמרתי לו בחזרה, ידיי מושטות קדימה כאילו אני מתכנן לתפוס אותו.
התחרטתי שחשפתי את עצמי מוקדם מידי. עכשו אני רחוק מכדי לתפוס אותו אם יעשה משהו פזיז.
"למה אתה חייב תמיד לצוץ...?" שאל טאהיונג. "אני לא רוצה שתעזור לי יותר!"
"אני לא צריך שתרצה. אני אעזור לך בכל מקרה. אנחנו חברים!" אמרתי בתקיפות, לוקח צעד זהיר קדימה.
"לא. לא נכון. אנחנו לא חברים. אני לא רוצה שנהיה חברים. אם יהיו לי עכשו חברים אני לא אהיה מסוגל להתא..." "אל תגיד את זה!!" צעקתי עליו. הוא הסתובב אליי, הפעם עצב נסוך על פניו.
"מאוחר מידי, ג'ונגקוק."
ואז הוא איבד שיווי משקל ונפל. למזלי, הוא נפל בצד הנכון של החומה.
רצתי ותפסתי אותו בשתי ידיי, יד אחת מתחת לעורפו ואחת מתחת לברכיו.
הידיים שלו כיסו את עיניו בחוזקה וכל הגוף שלו רעד. הוא היה חיוור כסיד.
הושבתי אותו מתחת לחומה עם הפנים אליי.
"תסתכל עליי" פקדתי עליו. הוא סרב.
"אמרתי לך להסתכל עליי." אמרתי בטון מאיים שהוצאתי במאמץ.
הוא הוריד לאט את ידיו. בן רגע נחלי דמעות זרמו מעיניו.
"למה?! למה הרסת לי הכל?!" הוא בכה בקול, ובעט לכל הכיוונים כמו ילד קטן. השתלטתי עליו בגופי והרמתי את סנטרו כדי להביט טוב טוב בעיניו.
"טאהיונג... טאהיונג! תקשיב לי!" צעקתי.
הוא נרגע מעט והסתכל לי לתוך העיניים.
"אתה לא יכול לעשות את זה. זה אסור לך!"
"ומי אתה שתגיד לי את זה?" הוא שאל וניסה להוריד את ראשו אך ידי הייתה תפוסה חזק בסנטרו ולא נתנה לו לזוז.
"אני חבר שלך." אמרתי לו ובאמת התכוונתי לזה. אם יש איש בעולם הזה שבאמת זקוק לחברים, זה טאהיונג.
"ותזכור. חברים תמיד יהיו שם בשביל החברים שלהם. אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך, מובן? כל עוד זה נתון לשליטתי."
לקח לו שניה לעכל. הרפיתי מאחיזתי והתיישבתי לידו.
"למה עשית את זה?" שאלתי אותו. הוא חתם את פיו והניח את ראשו על ברכיו.
"תענה לי, למה עשית את זה?"
"זה לא עניינך."
"זה כן ואתה מספר לי כאן ועכשו מה עבר לך בראש שאתה באת להרוג את עצמך!" קבעתי.
"אתה חושב שאתה מבין גדול!" הוא צעק פתאום. הוכיתי תדהמה שגרמה לי לשתוק.
"אתה לא מבין כלום. כלום ושום דבר!" פערתי זוג עיניים מבוהלות ומבולבלות.
מה עובר עליו?