Tea & Cookie | Vkook

פרק חמש עשרה

-נ.מ ג'ונגקוק-
לא עצרתי אותו מלכעוס עליי. ידעתי שזו הדרך היחידה שיתכן והוא יספר לי מה קורה לו.
העיניים שלו היו אדומות ולחייו סמוקות. הוא התנשם והתנשף במהירות ובפה פתוח. הוא היה נראה כמי שנתון תחת לחץ נפשי אדיר.
ובכל זאת נדהמתי מהפתאומיות שבה הוא התפרץ עליי ככה.
"אתה בחיים לא תבין מה עובר עליי. אתה ג'ון ג'ונגקוק, החזק והמפונק. החיים של טפיל כמוני לא יהיו כמו שלך בחיים ואתה אף פעם לא תצליח להבין!!" הוא צעק ואז כבש את פניו בין ידיו והחל לבכות בקול.
"אני רק רציתי לגמור עם הסבל, זה הכל... אבל אפילו את זה לא מסכימים לי לעשות. אז מה לכל הרוחות אני כן יכול?!" הוא אמר בין פרץ בכי אחד לשני.
"אוף, דיי, טאהיונג. אל תדבר ככה... בבקשה..." הצלחתי לחלץ כמה מילים על אף ההלם המוחלט ששיתק אותי כמעט לגמרי.
רציתי שהוא יספר לי. השתוקקתי לזה, יותר נכון. כל הזמן הזה שהייתי קרוב אליו, ראיתי שהחיים שלו אפלים ומלאי סודות שאני לא יודע. שנאתי שאני לא יודע דברים, במיוחד על אנשים שהייתי חבר שלהם, לפחות לדעתי.
"אני רוצה לעזור. אני מוכרח לעזור לך. בבקשה, אם לא תדבר איתי אני לא אוכל לעזור!"
"אתה גם ככה לא יכול..." הוא אמר והביט בי בעיניים עצובות ורטובות.
אבל הייתי נחוש בדעתי ולא הסכמתי איתו.
"אני אעזור לך. מבטיח. לא משנה מה קורה לך, אני מבטיח שאני אוציא אותך מזה. אבל בשביל זה, אתה חייב לספר לי..."
הוא נרגע קצת. בקצה שרוולו הוא מחה את עיניו ולחייו. חיכיתי עוד כמה שניות.
הצבע הסמוק ירד מלחייו והותיר רק מעט וורדרדות. הנשימות שלו חזרו להיות סדירות. הרגשתי שזה הרגע לדובב אותו.
חשבתי מה לומר עכשו. החלטתי לשאול את השאלה ששאלתי את עצמי הכי בהתחלה.
"איך הגעת לפה בכלל?" שאלתי אותו. הנחתי יד מעודדת על שכמו.
"הגעת לפה כמוני?" המשכתי לשאול. למרות שזה היה נראה לי מוזר שהוא בא לפה כמוני. הוא כזה רזה ושברירי, ונראה שהוא לא מתאמן פה על כלום. כל הזמן תהיתי למה הוא מראש הסתבך עם פאבוג'י הזה.
"ל-לא..." הוא אמר והתכווץ.
"אז-?"
אבל במקום לענות הוא תפס בידי והקים אותי ממקומי.
לא התנגדתי והלכתי אחריו. נכנסנו חזרה לבניין והתחלנו לרדת.
קומה, ועוד אחת ועוד עד שהגענו לקומה התחתונה, קומת המרתף.
כל הזמן הזה שתקנו. ראיתי איך טאהיונג מסתכל לכל הצדדים בחשש. ידעתי שהוא חושש מפאבוג'י.
כשכבר היינו שם מתחת לאדמה, טאהיונג הוביל אותי, ידו עוד כרוכה סביב זרועי, לקצה הרחוק של המקום.
זיהיתי שהוא מוביל אותי אל אותה גרוטאה כחולה שלידה הוא בכה באותו יום שהתאמנתי עליו. שמחתי שגם את זה אני הולך לפענח.
"אתה רואה את זה?" שאל והצביע על הגוש המפויח. הנהנתי.
"תכיר, זה היה הרכב שלנו פעם. שלנו זה שלי, של אבא שלי ואמא שלי..."
ראיתי איך דמעות קטנטנות מבצבצות שוב בזוויות עיניו.

● • ● • ●

-נ.מ טאה-
משום מה, נכנעתי לבסוף. כבר לא יכולתי יותר לשלוט ברגשות שלי. שם למעלה צעקתי עליו שיעזוב אותי אבל פתאום אני משתף איתו פעולה.
הוא הבטיח לעזור לי. הוא אמר שאנחנו חברים. הוא הבנאדם הראשון שאמר לי את זה אי פעם.
כשהוא אמר את הדברים האלה, הרגשתי חום שפושט בגופי ונותן לי תחושה נעימה כזאת שלא הרגשתי כמעט אף פעם. החלטתי להקשיב לו.
חזרתי לאותן שאריות ולאותם שרידים מאותו רכב שבו נגמרו החיים שלי.
התאפקתי ממש לא להתחיל לבכות שוב, והפעם הצלחתי.
"פה הכל התחיל, או בעצם, יותר נכון לומר נגמר..." התחלתי לספר לג'ונגקוק שבלע כל מילה.
למרות שבהתחלה בכלל לא רציתי לספר לו כלום, כי פחדתי לומר דברים שאתחרט עליהם, בכל זאת משהו הניע אותי לשתף אותו עכשו.
עשיתי סדר במחשבות, ואז, בלי להפסיק לרגע, התחלתי לספר.
סיפרתי לו הכל. על התאונה, החטיפה, החיים עם פאבוג'י, המשימות שביצעתי. סיפרתי לו על המכות שחטפתי וההטרדות שעברתי. לא החסרתי שום פרט.
מה שכן החסרתי, היה הפרט הזה של המעקב אחריו. זה הדבר האחרון שהרשיתי לעצמי לספר למישהו.
סיפרתי וסיפרתי ולא שמתי לב כמה זמן עבר או אם עוד מישהו מאזין לנו.
מבחינתי, בעולם הזה קיימים עכשו רק שני אנשים.
קים טאהיונג שמספר את הסיפור שלו, וג'ון ג'ונגקוק שמקשיב לו ומוכן לעזור לו.
"אתה היצור הראשון אחרי חתולת רחוב ששמע את הסיפור הזה. אבל אתה בהחלט בן האנוש הראשון." סיימתי ונאנחתי.
כאב לי להיזכר בכל הפרטים האלה, אך הוקל לי כשידעתי שעוד מישהו הולך לשאת איתי את המשא הזה. זה יהיה יותר קל בשניים.
"אני מצטער אם זה יותר מידי. סליחה שכעסתי עליך. סליחה שאני מכניס אותך לבעיות שלי. חששתי מזה כל הזמן, לא רציתי שעוד מישהו יסתבך בבעיות לא לו. אבל אתה אמרת שאתה תעזור לי. אני סומך עליך, ג'ונגקוק. אתה היחיד שאני סומך עליו קצת בעולם הזה." אמרתי חלק מהאמת.
"אני... לא כל כך יודע מה להגיד..." ג'ונגקוק היה נראה מבולבל. זה המון לעכל, ללא ספק.
"אני... אם רק הייתי יודע..." הוא ליטף את מצחו וחשב.
"אבל לא סיפרת לי למה רצית לקפוץ מהגג!" ג'ונגקוק נזכר פתאום.
החוורתי. לא רציתי לספר לו. "א-אה..." התחלתי לגמגם.
"בבקשה, טאהיונג. אני רואה שאתה עדיין מסתיר ממני דברים. איך אני אצליח לעזור לך ככה?" שאל ג'ונגקוק בהיגיון.
צנחתי על הרצפה ליד גוש המתכת וחיבקתי את רגליי חזק.
את זה אני לא מוכן לספר, לא משנה מה ג'ונגקוק יעשה.
הוא התיישב לידי והניח את ידו על כתפי.
"בבקשה ממך, טאהיונג..."
"לא!" אמרתי נחרצות.
ג'ונגקוק השתתק והוריד את ידו מגבי.
"טוב, אז אם לא את זה נחשוב על משהו אחר. בינתיים, הבעיה העיקרית שלך היא פאבוג'י. למען האמת הוא גם הבעיה שלי, אבל לא בממדים שלך..."
הנהנתי. שמחתי שהוא עבר נושא. הראש שלי היה תקוע בקרקע.
ג'ונגקוק קם ונעמד מולי.
"מהיום, לא משנה מה קרה בעבר, אנחנו חברים. אני אעזור לך. מבטיח. אתה איתי?" הוא הושיט את ידו ללחיצה.
הבלעתי חיוך קטן ולחצתי את ידו המושטת.
שכחתי מהוסוק שגרם לי לקנא. עכשו גם אני חבר של ג'ונגקוק. והוא הבטיח לעזור לי.
"מה אתם שניכם חושבים שאתם עושים?!"
ג'ונגקוק הסתובב בהפתעה לאחור ואני הרמתי את עיניי.
פאבוג'י עמד שם, בשילוב ידיים ובפרצוף זועם.
התכווצתי ממש. פחדתי ממה שהוא הולך לעשות לי עכשו. בפעם האחרונה שהוא ראה אותי ואת ג'ונגקוק נענשתי קשות. הרי הרגע כמעט וקפצתי מהגג בגלל זה!
אבל ג'ונגקוק, שעמד עם פניו לכיוונו, חשב אחרת ממני.
"ערב טוב." הוא אמר ברשמיות. עכשו פחדתי גם ממה שהוא יעשה לג'ונגקוק.
"אתה... איך אתה העזת לצאת מהחדר בלי רשותי, ועוד לדבר איתו!"
הוא התעלם מג'ונגקוק ופנה ישר אליי. רעדתי מפחד.
"א-אני..." ניסיתי לדבר אבל ג'ונגקוק קטע אותי.
"אני הבאתי אותו לכאן. יש בעיה?"
"כן, יש בעיה. אני לא הסכמתי לך לעשות את זה!" פאבוג'י התנשף עליו בזעם. ג'ונגקוק נשאר יציב.
"אבל לא ראיתי אותו כבר שלושה שבועות. כבר פחדתי שהוא לא חי." גו'נגקוק אמר בחיוך והסתכל לפאבוג'י בעיניים.
"מה זה עניינך! למה הוא מעניין אותך בכלל?!" פאבוג'י החל לאבד שליטה. הוא הושיט את ידו ותפס בצווארון של ג'ונגקוק.
"למה אסור לי לראות אותו?" ג'ונגקוק שאל, לא מניד עפעף. התפעלתי מהיכולת שלו לשלוט בעצמו. רציתי להיות ככה גם. חזק, עם ביטחון עצמי.
"כ י ה ו א מ ח ו ץ ל ת ח ו ם ש ל ך ! !" פאבוג'י עכשו ממש השתגע.
הוא העיף את ג'ונגקוק הצידה והתקדם לכיווני. ג'ונגקק נפל. רציתי לעזור לו, אבל פאבוג'י הרים אותי בעזרת ידו הענקית שנאחזה בחולצתי.
התחלתי להיגרר משם על ידו, אבל יד חזקה תפסה את ידי השניה ולא נתנה לנו להתקדם.
"ג'ונגקוק, לטובתך, תשחרר." לחשתי בלחץ. אבל ג'ונגקוק היה נחוש בדעתו.
"פאבוג'י! אני רוצה שתשחרר את טאהיונג! אני רוצה שהוא יהיה תחתיי. שאני אדאג לו!" אמר ג'ונגקוק בקול תקיף.
פאבוג'י הביט עליו וגיחך. "חתיכת צוציק. אתם שניכם תחתיי ואתה לא יכול להגיד לי מה לעשות."
"אני מבקש ממך. תעשה לי מה שאתה רוצה, אבל אחר כך טאהיונג עובר לידיי." ג'ונגקוק עשה רושם של גבר אמיתי, למרות שהוא רק בן שמונה עשרה.
"תעזוב אותו או שאתה מת!!" צרח עליו פאבוג'י. אני בעיקר נלחצתי כי ג'ונגקוק אמר שיעשה לו מה שהוא רוצה רק שישחרר אותי. ג'ונגקוק הזה לא ידע למה פאבוג'י מסוגל, או שהוא ידע ולא פחד.
"לא! אני דורש ממך שתשחרר אותו בתמורה למה שתרצה!"
פאבוג'י כנראה הבין עם מי יש לו עסק, עם הפרדה העקשנית בתבל, ג'ון ג'ונגקוק.
"יודע מה?" הוא אמר וחייך. ידו הרפתה מהאחיזה בי והוא התקרב לג'ונגקוק באיום, מנפח את חזהו ומסתכל לו ישר בעיניים.
"אני מזמין אותך לקרב מולי. בא נראה אותך מביס אותי. אם אתה מנצח, טאהיונג שלך. אם אני מנצח, אתם שניכם תשלמו על זה ביוקר. עשינו עסק?" התחלחלתי. דבר ראשון, בכלל לא התכוונתי שג'ונגקוק יקריב כל כך הרבה מעצמו כדי לעזור לי. פאבוג'י הבטיח שנשלם על זה, ובכשהוא משתמש בביטוי הזה כדאי להיזהר, הוא אלוף בלגבות תשלומים. שנית, חששתי לחייו של ג'ונגקוק. אחרי קרב עם המפלץ הזה. והכי חשוב, פחדתי שהוא יפסיד. פחות בשבילי, יותר בשבילו. הוא כניס את עצמו למשחק אבוד.
ג'ונגקוק העיף בי מבט קצר, ואני רק נדתי בראשי לשלילה. בבקשה אל תעשה את זה!
אבל הוא היה עמוק בתפקיד ולא הקשיב לי. "עשינו עסק!" אמר ולחץ את ידו של פאבוג'י.
קור הציף אותי. לא יכולתי לתת לג'ונגקוק לעשות את זה בשבילי, בכלל לא תכננתי שהוא ילך כזה רחוק.

שמישהו חכם יסביר לי
איך אתם מצליחים לקרוא ספרים יפים ומוצלחים באמת
ואז לבוא לקרוא את ה- לוידעת הזה...