Tea & Cookie | Vkook

פרק שמונה עשרה

-נ.מ ג'ונגקוק-
קיוויתי שעניין השמות יסיח מעט את דעתו של טאה מהמקום שאליו אנחנו הולכים.
באמת אימצתי את הכינוי הזה.
אבל זה עבד רק חלקית. עכשו, כשכבר עמדנו מול הדלת הוא נראה לחוץ מעט.
"אל תדאג, אני איתך. בא נכנס." אמרתי לו בקול מעודד.
כדי להוכיח לו זאת, נתתי לו יד לפני שפתחתי את הדלת.
הוא תפס את היד שהושטתי לו חזק מאוד.
נכנסנו בשקט לחדר ונעמדנו מול פאבוג'י שישב על כסא משרדי מסתובב.
"אה. טאהיונג... אני מניח שבסופו של דבר לא טעיתי..." הוא אמר והסתכל במבט חודר על טאה.
טאה מצידו מיד עזב את ידי והשפיל את מבטו. לא הבנתי דבר ממה שקורה, אך החלטתי שאני לא אתן לפאבוג'י את התענוג שבלהתעלל בטאה.
"מה רצית?" שאלתי אותו ישירות.
"רציתי לעדכן אותך בפרטים. אתה זה שהתנדב 'להציל' אותו..." הוא אמר והצביע על טאה בזלזול.
"ניפגש בעוד שבועיים מהיום בדיוק, אני אהיה פייר ואתן לך זמן..." הוא אמר, ומשום מה הטון שלו היה נשמע לי יותר מידי ידידותי.
"זה יקרה בקומה התת קרקעית. כולם יהיו שם. אנחנו עוד נראה מה יהיה איתך..." הוא אמר ואז צחק ברשעות. טוב, ציפיתי לזה.
"אין בעיה. אבל עד אז, טאהיונג אצלי ואתה לא מטריד את מנוחתו. סגור?" ספק שאלתי ספק קבעתי.
"סגור." אמר פאבוג'י. ראיתי את החלחלה בעיניו של טאה לצידי.
"אבל כדאי שתזכור..." הוא החל לומר והתקרב ממש קרוב אליי, עד שיכולתי להרגיש את נשימותיו בפניי.
"אם אתה מפסיד, שניכם הולכים לשלם על זה ובגדול..." הוא זרע ארס בדברי. אבל לא נבהלתי. ידעתי שזו שיטה להפחיד את הקורבן כדי שיחלש.
הושטתי את ידי ללחיצה. "מסכים."
הוא לחץ אותה. "אתה משוחרר."
משכתי בידו של טאה ויצאנו מהחדר.
"אתה רואה? הכל בסדר..." אמרתי לו והצבע החל לחזור אט אט ללחייו.
"אל תתן לו לשבור אותך" עודדתי אותו והלכנו משם חזרה לחדר.
"תגיד... קוק... באמת יש לי סיכוי להיות חזק כמוך יום אחד?" שאל אותי טאה אחרי שהוא חשב בשקט הרבה זמן.
"כמוני? אני לא יודע... אבל אם תתאמן הרבה ותאכל טוב, אתה תהיה הרבה יותר חזק..." הוא התעודד קצת.
כשהגענו לחדר, טאה רץ למיטה והשתרע עליה, קובר את פרצופו בכרית.
"אני כל כך עייף..." הוא אמר אל תוך הכרית.
חשבתי שזה דיי חמוד.
"תנוח, מחכה לך עכשו שבוע קשה..." אמרתי לו וחייכתי מהחמידות שלו.
"מממ!" הוא ענה מתוך הכרית. תוך כמה דקות שנינו ישנו כמו פגרים.

● • ● • ●

-נ.מ טאה-
היום שלמחרת לא היה יותר קל. הוסוק, אה, סליחה... הובי כמעט שבר לי את העצמות עם האימונים שלו.
"תתן ת'נשמה שלך! תדמיין שזה מישהו שאתה ממש שונא, נניח..." הוא נתן לי טיפים לאיגרוף מוצלח.
לא היה צריך יותר מזה. היה קל לי לדמיין מי זה ולמה אני אני מחטיף לו אגרופים.
"אתה ילד טוב מידי." אמר הובי ביאוש.
"נכון, אני ילד טוב..." עניתי לו והמשכתי לחבוט בשק האיגרוף כאילו חיי תלויים בזה.
"או! אתה משתפר!!" אמר הובי כשהתחלתי לתפוס את העניין.
אבל הכי קשה היה לי עם אימוני ההגנה העצמית. התנועות היו מסובכות והובי הפיל אותי לרצפה פעם אחר פעם בקלות.
בדבר אחד הייתי טוב יותר מהוסוק -
אם אתם זוכרים, אמרתי שאני אלוף בריצה. לא שיקרתי. ריצה הייתה חלק מחיי לפני שהתחיל מה שהתחיל עם קוק. כל הזמן הייתי בורח מצרות ומאנשים שלא יתפסו אותי מבצע משימות עבור פאבוג'י.
אם אז שנאתי את זה, עכשו אהבתי את זה מאוד.
"מה יהיה איתך ועם הקוק הזה, שניכם זוג ברדלסים..." התלונן הובי באזניי. "טוב, לפחות את זה עברת בשלום..." אמר ולקח אותי לאימון הבא.
בזווית העין ראיתי את קוק מתאמן על כל מיני מהלכים וטריקים שהובי לימד אותו.
"צק צק צק..." הובי צקצק בלשונו. "תמשיך פה עם שכיבות השמיכה, אני הולך לתקן את הבחור. בצורה הזו הוא יביס בקושי ארנב..."
ואני עשיתי כדבריו. כל הגוף שלי שרף ממאמץ, אבל לא וויתרתי לעצמי אפילו לרגע. הייתי נחוש להיות חזק יותר.
"יש לי סיכוי?" שמעתי את קולו העייף של קוק.
"אממ... תלוי..." אמר הובי.
"בבקשה, אני אעשה הכל. תעזור לי להשתפר!"
"שום בעיה."
שברירי השיחה הזו שקלטתי גרמו לפחד ודאגה להציף את ליבי. ומה אם קוק באמת יפסיד...?
ממני לא אכפת לי. אני הייתי רגיל. אבל הוא?
מה הוא אשם בבעיות שלי?
השאלות האלה הטרידו אותי עד שסיימתי את הסט של שכיבות השמיכה.
עברתי שוב לאיגרוף.
חבטתי שוב ושוב בשק האיגרוף בדיוק כמו שהוסוק לימד אותי.
'זה בשבילך, פאבוג'י!' חשבתי בזמן ששיסעתי את שק האגרוף בידיי.