Tea & Cookie | Vkook

פרק עשרים וחמש

-נ.מ גונגקוק-
"קום!" צעקה מחרישת אזניים העירה אותי פתאום משנתי.
"למה לוקח לך כל כך הרבה זמן להתעורר חתיכת חלאה?!" שמעתי את אותו קול אומר באיטיות עצבנית.
מצמצתי בעייפות והרמתי את עיניי היישר אל תוך פרצופו הזועם של פאבוג'י.
בכלל לא שמעתי כמה זמן לקח לו להעיר אותי, אבל יכולתי רק לנחש לפי העצבים שלו.
"רק עכשו שמע-" ניסיתי לדבר אך סטירה מצלצלת נחתה על לחיי וגרמה לה לבעור בכאב.
עכשו הבנתי רק קצת איך טאהיונג הרגיש במחיצתו.
"שלא תעז לענות לי!!! אתה תלמד מי הבוס פה!" הוא צרח לפרצופי בזעם, עיניו יורות גיצי שנאה.
בלב חשבתי שהנה, הצלחתי להוציא אותו מדעתו. נראה אותו מתמודד עם אישיות כמו שלי.
הישרתי אליו מבט אדיש.
הוא משך במרפקי בגסות והעמיד אותי. "הגיע הזמן ללמד אותך לקח..."
הוצעדתי משם, נגרר בעקבותיו, אחוז בידו החזקה. הוא הוציא אותי מהחדר אל תוך אולם גדול ושומם.
כל התאורה במקום הזה הגיעה משני פרוז'קטרים גדולים שניצבו כל אחד בצידו האחר של האולם וכוונו למרכזו. הוא היה ריק לגמרי, ללא אף חפץ או רהיט, פרט לדלת של החדר בו שהיתי.
הוא העמיד אותי בדיוק במרכז, ועיניי סונוורו מהפרוז'קטור שהיה בדיוק מולי.
התמתחתי קצת לאחור עד כמה שיכולתי עם שתי ידיי הקשורות.
פאבוג'י נעמד מולי.
"דבר. אין לי את כל היום. החלטת לספר לי את האמת?"
אז הוא לא ירד מהרעיון המטופש הזה.
"אין לי מה להגיד לך..." דבקתי בסיפור שלי.
"אתה כזה מרגיז!" הוא נשף לפרצופי ותפס בצווארי. הוא היה שניה מלמחוץ אותו ולחנוק אותי, אך הוא שחרר והתנשם בכבדות.
"אתה היצור הראשון בעולם הזה שהצליח לעצבן אותי ככה..." הוא אמר תוך שהוא מנסה להשתלט על עצמו.
שתיים אפס לי, חשבתי בחיוך זעיר.
"תראה. איך שניצחת אותי שם, זה היה נחמד. אבל זה לא מראה על הכוח או החכמה שלך, אלא על הפחדנות הנוראית שלך..." הוא אמר ועיניו נעוצות בעיניי.
ידעתי שהוא יחשוב שאני פחדן. אבל אני לא.
אני רק דאגתי לטאהיונג. גם אם הייתי מפסיד לו שם, לא היה אכפת לי לסבול, אך הייתי מנסה להציל את טאהיונג בכל מחיר.
הוא נתן לעצמו אישור להמשיך. "אז אני החלטתי לתת לעצמי הזדמנות שניה... בא נראה אותך ככה, בלי לעשות כל מיני טריקים פחדניים".
חיכיתי לשמוע מה הוא מתכנן, אבל במקום לדבר הוא הקיף אותי ונעמד מול גבי.
"אין לך מה לנסות לברוח, המבנה כולו מאובטח הודות לחבר שלך, הוסוק..." הוא אמר בשטניות.
עכשו ממש חשבתי שאני הוזה. מה?! איך הוסוק קשור לכל הסיפור?!
הרגשתי איך הוא משחרר את הקשירה מידיי. ניערתי אותן, הן כאבו מאוד אחרי התנוחה הלא נוחה ששהו בהן כמה שעות טובות.
הפאבוג'י הזה, הוא לא פייר. הוא חזק ורענן, הוא בטח ישן ממש טוב הלילה.
אני בקושי ישנתי, הגוף שלי כאב מהנפילה. הידיים שלי היו תפוסות מהקשירה. זה בכלל לא כוחות.
אבל איזה דבר יגרום לאיש כפאבוג'י לרחם על אחרים? כלום ושום דבר.
הוא נעמד שוב מולי, מוכן לקרב.
באיטיות נעמדתי גם אני בתנוחה זהה לשלו, משתדל להתעלם מהמסרים שגופי הדואב שלח לי.
"כדאי מאוד שמעכשו נביא איזה שק לאסוף בו את החתיכות שלך..." הוא לחש שניה לפני שהחל לנוע לכיווני.
עמדתי באותה תנוחה וחיכיתי שיתקרב קצת. רציתי לשמור את הכוחות שכן היו לי.
הוא התנפל עליי באחת, מניף את אגרופיו לכל עבר. מחלקם הצלחתי להתחמק, ומאילו שלא סבלתי כאבים נוראיים.
חטפתי אחד ללחי שלי. הרגשתי את הנפיחות שנוצרה בה.
הגוף שלי היה מאוד חלש משום מה.
בסוף התאוששתי מההלם הראשוני, והחלטתי שעד סוף הקרב הזה אני נותן את כולי. איש בעולם הזה לא יעשה ממני צחוק רק כי הוא דואג לכבודו האבוד.
באולם הריק נשמעו ההדים של אנחות הכאב שלי ושל ההתנשמויות הפראיות שלו.
הוא המשיך לתקוף אותי מכל עבר ואני נשארתי בעמדת הגנה, מנסה לבלום כמה שיכולתי את התקפותיו.
"יא חתיכת פחדן! מוג לב! תילחם מולי!" הוא צרח פתאום והכניס לי עוד אגרוף שלא הצלחתי להדוף.
עכשו כבר איבדתי את זה לגמרי.
"אהההההה!!" צרחתי בפה פעור כמו איש הרים מופרע. החיה שבתוכי יצאה החוצה והייתי נחוש לקרוע אותו.
נראה היה שלזה הוא לא ממש ציפה כי ברגע אחד הוא עבר מהתקפה למגננה.
עכשו היה תורי להתנפל עליו. קפצתי עליו בחייתיות.
אפילו אם זה היה רק לכמה דקות קצרות, החזרתי לו כהוגן בשארית הכוחות שעוד היו לי.
"אף אחד לא ישבור אותי!!" צרחתי עליו בפראות.
אגרופיי הלמו בגופו בכוח ועברו אפילו את הנסיון שלו לבלום אותם.
אבל בתוך כמה שניות, כאילו נגמרה לי הסוללה. התרחקתי ממנו, מתנשם ומתנשף בפה פעור.
ניגבתי את הרוק והזיעה מפניי בגב ידי.
שניה אחר כך, נפלתי על ברכיי ואז על ידיי. פאבוג'י ניגש אליי והרים את סנטרי בידו.
"ככה?!" צרח לתוך פרצופי.
אני רק צחקתי באדישות וקור של איש זאב.
תפסתי את פרק זרועו באחת מידיי ומחצתי אותה חזק.
"כן... ככה!" עניתי תוך שצחוקי הפרוע מתגבר.
השתגעתי לחלוטין.
ואז כוחותיי עזבו אותי בשנייה. קרסתי על הרצפה הקרה בפישוק איברים.
הכל החל להיטשטש סביבי. התקרה הסתחררה מעליי.
אבל לא הפסקתי לצחוק.
צחקתי עד שעיניי נעצמו לחלוטין...