Tea & Cookie | Vkook

פרק עשרים ושבע

-נ.מ טאה-
והנה אנחנו כבר כאן.
אפילו לא החלפתי בגדים מאתמול.
השעה קרוב לשעת צהריים ואנחנו מקופלים בתוך השיחים הענקיים והעוקצים האלה.
איך הגענו לפה? אל תשאלו. זו הייתה חתיכת דרך. אבל אנחנו כבר כאן.
הסימן שסיכמנו עליו הוא לעשות 'וי' עם האצבעות. זה אומר שהשטח פנוי ואפשר להתקדם.
הוסוק הסתכל עכשו החוצה ובדק כל שניה האם השטח מתפנה, ואני ויונגי חיכינו ל'וי' שלו.
היה לי משעמם והייתי לחוץ ברמות ממה שהולך לקרות, אז כל הזמן עשיתי 'וי' עם היד בכל מיני דרכים.
"צ'מע, טאהיונג, אני שוקל לקרוא לך 'וי'..." אמר לי יונגי בלחישה וחצי חיוך. החזרתי לו חיוך קטן.
"אוף... השמירה שסידרתי פה הדוקה, הדוקה מידי..." לחש הוסוק בלחץ.
"אוף... הייתי צריך... רגע!" הוא החל לומר אבל אז השתתק.
הוא התכופף אלינו חזרה, שתי אצבעותיו מורמות בסימן שהוסכם.
אני ידעתי מה אני עושה עכשו.
התרוממתי ממקום מרבצי, וטסתי ישר. ראיתי מולי את הדלת שהוסוק דיבר עליה. לא עמד שם אף אחד. הגעתי אליה תוך כמה שניות של ריצה מהירה אך שקטה. זה תמיד היה המומחיות שלי, השקט.
חיטטתי בכיסי והוצאתי את הציוד שהבאתי לפריצת הדלת, שבאמת הייתה נעולה. הציוד כלל שתי סיכות חדות בשני אורכים שונים למקרה ואחד לא יספיק או יהיה ארוך מידי, ומפתח אפס קטן.
תוך כדי החיטוט בכיסי זיהיתי את מכשיר ההקלטה הקטן שיונגי מצא את אתמול על הרצפה, אותו הכנסתי לשם ושכחתי מזה. בלי לחשוב יותר מידי לחצתי עליו והוא החל לפעול.
לקחתי את הסיכות והמפתח בידי והתחלתי לחטט בפנים המנעול. תוך שתי שניות הוא נפרץ ופתחתי מעט את הדלת. כל התהליך הזה, מאז שיצאתי מהשיח ועד שהדלת נפתחה לקח פחות מדקה. כל שניה יקרה.
הסתובבתי לכיוון השיחים ועשיתי וי קטן לכיוונם. בן רגע הגיחו משם יונגי והוסוק והחלו להתקדם אליי.
לרוע המזל, הם היו פחות טובים ממני בריצה, ולכן, כשהם עוד היו בחצי הדרך, הגיחה דמות מעבר לפינה.
"היי, אתם! עיצרו!" הוא צעק ורץ לכיוונם.
"תכנס!!" שמעתי את הוסוק צועק, ובלי להתלבט נכנסתי וסגרתי אחריי את הדלת.
האיש שתפס אותם לא שם לב אליי, ובטח לא ממש הבין למה הוסוק צורח דברים סתם, ולכן להעלם ממנו היה הפתרון הטוב ביותר כרגע.
חששתי מהעובדה שהשארתי ככה את יונגי והוסוק עם מי שתפס אותם, אך המחשבה על זה שג'ונגקוק נמצא פה וכל רגע משהו רע עלול לקרות לו, הפחידה אותי אף יותר.
ברגע שסגרתי מאחוריי חרישית את הדלת, התפניתי להביט סביבי.
האולם שבו ניצבתי היה ריק, והתאורה בו הגיעה משני פרוז'קטורים גדולים. זה קצת הזכיר זירת היאבקות.
מבטי נח על מרכז האולם. מישהו היה שם.
התקדמתי לאט, לא ידעתי אם זו מלכודת. אבל אז, זיהיתי בבירור את הדמות.
זה היה ג'ונגקוק, שוכב מקופל וגונח מכאבים. זיהיתי את הקול שלו עד להיכן שעמדתי.
התחלתי לרוץ לכיוונו, אך משהו שצץ מולי גרם לי להפסיק באחת. ידעתי שמשהו הולך להשתבש, אפילו לי.
דלת קטנה בקיר שמולי נפתחה וממנה יצא, זחוח ושאנן - לא אחר מאשר פאבוג'י בכבודו ובעצמו.
"אתה... איך הגעת לכאן??" זה היה הדבר האחרון ששמעתי לפני שאיבדתי את דעתי לגמרי.
הגיע הזמן באמת. זו תהיה הנקמה הקטנה שלי, שאולי תספיק לכסות מעט על יותר מעשר שנים של סבל.
"תתפלא. יש הפתעות בחיים." עניתי לו מה שעניתי ליונגי כשפגשתי אותו כאן לראשונה.
לא חיכיתי יותר מידי לתגובה שלו. רצתי במהירות שיא, עוקף את ג'ונגקוק ומצמצם פער ביני לבין פאבוג'י, שעמד משותק מהלם מוחלט.
"אתה.. מה אתה עושה?" הוא שאל בכעס כשכבר עמדתי ממש מולו.
"שאלה טובה, רוצה לענות עליה?" עניתי בזעם עצור.
התנפלתי עליו באחת. לא ראיתי בעיניים. הכעס והזעם שלי, תאוות הנקם שלי היו חזקות יותר מכל בריון שבעולם.
הכנסתי לו את המכות של חייו. אני משוכנע שזה היה אפילו יותר כואב ממה שג'ונגקוק הכניס לו ביום העימות ביניהם.
אבל הוא התעשת מהר, ולא נתן לי להמשיך.
הרגשתי את ההתנגדות שלו, אבל שום דבר לא יכול היה לעצור אותי כרגע. עבדתי כמו מכונה.
אחרי שסיימתי להנחית בו מכות איומות, תפסתי את ידו וקיפלתי אותה מאחורי גבו.
"זהו. נגמרו המשחקים". אמרתי בקול מפחיד, קול שלא הכרתי.
הידקתי את האחיזה שלי בידו וכופפתי אותו לרצפה.
הוא הצליח להשתחרר מאחיזתי מעט. לא הרפיתי ודפקתי אותו בקיר.
ראיתי שמעוצמת הדפיקה החל לרדת דם מחלקו האחורי של ראשו.
חנקתי אותו, כמו שהוא היה חונק אותי.
"אה - טא - טאהיונג - מה -מאיפה -" הוא השתנק מחוסר האוויר ותפס בשתי ידיו את ידי שהייתה מסובבת סביב צווארו.
"מופתע, הא? עכשו תתמודד עם המפלצת שאתה בעצמך גידלת."
לפתע, הדלת שדרכה נכנסתי עפה ממקומה ואנשים החלו לרוץ למקום.
"טאהיונג! עזוב את זה עכשו!!" זיהיתי את קולו של הוסוק צועק ושמעתי קולות של קטטה המונית. כל החבר’ה כנראה באו בעקבות הוסוק ויונגי. זה הולך להיות חתיכת בלאגן. עוד הייתי בגבי להתרחשויות. כל כולי היה ממוקד באדם שנעלתי עליו את ידיי.
"קח מפה את ג'ונגקוק וברח!"
הקשבתי להוסוק. כל כך רציתי לגמור עם פאבוג'י באותו רגע, אך הוסוק היה חכם ממני בנוגע לתוכניות שכאלה.
העפתי את פאבוג'י על הקיר, הסתובבי ורצתי למרכז האולם, היכן שג'ונגקוק שכב מקופל. העימות בין יונגי והוסוק לשומרים כולו היה באיזור הכניסה. לשם הייתי צריך להגיע עם ג’ונגקוק.
הרמתי אותו, תפסתי אותו כמו שמחזיקים תינוק והתחלתי לרוץ לכיוון היציאה במהירות שיא. ראיתי את יונגי והוסוק  מתנפלים על אנשים לבושי שחור, אך סמכתי עליהם שיסתדרו. התפקיד שלי כרגע היה להגיע ליציאה ולברוח מכאן כמה שיותר מהר ורחוק.
ג'ונגקוק היה קצת כבד, אך התאמצתי והתגברתי על הקושי שבנשיאתו.
הגעתי ליציאה, בדרך בעטתי באדם אחד שניסה לחסום אותי. שעטתי החוצה, מותיר את ההתקוטטויות מאחור.
רצתי מהר, וכל כמה שניות בדקתי שג'ונגקוק יציב בין זרועותיי.
הגעתי לסמטא צרה וחשוכה, בה עברנו בדרך הלוך לפה וסיכמנו שכאן נחכה במקרה ואחד מאיתנו נתקע מאחור. הם ימצאו אותי כאן.
הורדתי בזהירות את ג'ונגקוק. השענתי אותו על קיר הסמטא והתיישבתי מולו. רק עכשו שמתי לב למראהו.
הוא היה ללא חולצה, וגופו השרירי היה מכוסה חבלות ושריטות. הוא נראה ממש כמו שאני הייתי נראה אחרי שטעמתי מנחת זרועם של שני הבריונים שנשלחו על ידי פאבוג'י להעניש אותי.
את לחיו עיטרה חבורה גדולה וסגולה, ודמעות יבשות כיסו את פניו. עיניו היו עצומות וגניחות כאב חלושות בקעו מפיו.
התקרבתי אליו באיטיות והסטתי את שיערו מעיניו.
אחר כך חזרתי לשבת. הוצאתי מכיסי את מכשיר ההקלטה וכיביתי אותו.
אני לא יודע למה בכלל הקלטתי את כל זה, אבל שיהיה.
חשבתי קצת ואז הדלקתי את המכשיר, ונכנסתי להקלטה הראשונה שהייתה שם.
אבל זו לא הייתה ההקלטה הנכונה.
במקום לשמוע את הקולות שלי ושל פאבוג'י, שמעתי את הקול של ג'ונגקוק...