Tea & Cookie | Vkook

פרק שלושים ושמונה

-נ.מ ג'ונגקוק-
"מממ... אני רוצה ע-עוד..." אמנם הייתי שיכור, אך מספיק צלול כדי לזכור מי אני ואיפה אני נמצא.
ישבתי ליד הבר, ראשי שמוט בין ידיי, בוהה בשחור שבחלל שבין ידיי לדלפק. זה משום מה זרק אותי ליום האחרון הנורמלי שחוויתי בחיי.

פלאשבק, תחילת פרק 1
הראש שלי עוד היה קבור בתוך הכרית המאולתרת שיצרתי לי מהסוודר שלי. מחשבות טסו כמו עפיפונים לכל כיוון בראשי. לא היה לי כח לעצור אותן, אז פשוט המשכתי לשבת כך, בחוסר מעש, מקופל כמו קשית שתיה.

אבל עכשו המצב היה שונה. עכשו לא הייתי סתם מצוברח בגלל איזו מערכת יחסים צולעת שהתפרקה כי כך היה צריך להיות, אלא עכשו הטבעתי את הצער, התסכול והדיכאון שלי באלכוהול בגלל מערכת יחסים אמיתית שנהרסה בגלל עבר הרוס ועתיד מעורפל.
"תזכיר לי את השם שלך?" יונגסו המנהל הגיע עם עוד בקבוק בידו.
"ג'ון ג'-ג'ונגקוק" עניתי מטושטש לחלוטין.
"ואתה החבר ההוא של טאהיונג... אני זוכר שהגעתם לפה...נכון?" הקול שלו היה נשמע לי מרוחק והתערבב עם הקולות והצלילים שמילאו את מוחי.
"כ-כן.... אההה... טאהיונג..." השם שלו גרם לי להתעורר פתאום.
"אני מתגעגע אליו..." אמרתי ובדקתי את הבקבוק שיונגסו הביא. גם ככה לא ראיתי כלום, אז זה לא באמת עזר. פתחתי אותו ומילאתי את הכוס השקופה, שכבר הספקתי לרוקן אינספור פעמים, עד גדותיה.
הנוזל הכתמתם הדיף ריח חריף, ובן רגע כבר עשה את דרכו במורד גרוני. שתיתי אותו כאילו אני שותה איזה סם קסמים, שברגע אחד יכול להעלים את כל הבעיות שלי. למעשה, הוא בעצם מעלים את כל הבעיות שלי, אך רק לרגע אחד.
"ג'ונגקוק... אתה נראה עצוב. אתה רוצה אולי-" נראה היה שיונגסו דואג לי מאוד, אך אני נותרתי איתן בעמדתי.
"לא, אני לא יכול לספר, אבל אני מ-ממש רוצה, זה כבד כמו משקולת על הלב ש-שלי..." הנחתי את ראשי בזווית על הבר ודמעה קטנה נפלה על משטח העץ.
בכיתי בלי רגש. לא הרגשתי כלום.
סתם דמעות ריקות ירדו לי מהעיניים בקצב של מפל.
"היי, יונגסו!" קול עמום נשמע מאחוריי. יונגסו שעוד עמד מולי הגביה את ידו ונופף למישהו לשלום.
הסתובבתי אחורה כדי לראות מיהו העומד שם, וראיתי דמות מוכרת.
"ל-למה הגעת... איך ידעת שאני פה?" שאלתי את הוסוק המתקרב בעיניים חצי עצומות.
"שאלות טובות, טובות בהחלט... אתה תקבל את התשובות עליהן אחרי שנצא מפה. יונגסו, החשבון עליי..." הוסוק היה ענייני וחד בזמן שאני הייתי שרוע, שיכור, עייף, שבור ומעורפל על הדלפק הקר.
"מ-מה לצאת... אהה! מה אתה עושה?" אבל הוסוק התעלם ממני. הוא הרים אותי מתחת לבית השחי והעמיד אותי מולו. יד אחת שלי הונחה על כתפו והוא החזיק אותי במותן, עוזר לי להישאר יציב ולא להתרסק על הרצפה.
הוא הוביל אותי החוצה, וברגע שיצאנו הרוח הקרה של שעות הערב המאוחרות פגעה בפניי. התקדמנו לאט, הוא הולך ואני נשרך בעקבותיו. הברכיים שלי היו חלשות והגוף שלי כבד, אך שמרתי על מוח עובד.
"מה קרה, ג'ונגקוק? על מה דיברתם?" הוסוק התפנה לשאול אותי שאלות ברגע שהתיישבנו במקום שקט.
"מ-מי דיבר?"
"אתה וטאה"
"אההה, הוא... אמממ... לא דיברנו. בעצם, דיברנו קצת, אבל ממש קצת. הוא רצה שאני אספר לו למה נפרדתי ממנו, אבל אני לא יכול לספר. א-אסור לי לספר... זה יהרוג אותו..." ניסיתי לומר משפט שלם וסדיר, אבל הראש שלי כאב כאילו מישהו דופק עליי פשיט חמישה קילו.
"אז מה עשיתם בזמן הזה?" הוסוק לא התבלבל לרגע. טוב, חכמה גדולה. הוא לא היה שתוי.
"אמממ... החזקתי לו את היד כדי שלא יכאב לו ואז אני נפלתי עליו והוא נתן לי נשיקה... אז התנשקנו, ואני לא רציתי להתנתק מהנשיקה הזאת בחיים, אבל הייתי חייב. הייתי מתפוצץ אם לא..." כבר שמעתי פעם ממישהו שלאכוהול קוראים גם 'סם האמת'. גם אני השתמשתי בו פעם, כשהוצאתי את ווידוי האהבה של טאה והקלטתי אותה. ההקלטה הזו נעלמה לי יחד עם טאה. אם רק היה לי אותה...
"ואיך טאה הגיב?"
"הוא... ה-הוא..." הרגשתי שהלב שלי ממש מתפרק עכשו.
אני הלכתי משם והשארתי אותו לבכות, שג'ימין ויונגי יטפלו בו... אני לא הייתי מסוגל. רציתי להגיד את זה, אבל לא הצלחתי. בכי חזק וכואב בקע מגרוני ושטף את לחיי שבערו מהסומק שכיסה אותן.
"הובי-" הנחתי את ראשי על ברכיו של הובי ובכיתי לתוכן. אני לא רובוט, גם לי יש רגשות. אפילו אם אני מתכחש להם.