Tea & Cookie | Vkook

פרק ארבעים ושתיים

-נ.מ טאה-
"צא" קולה של האישה למולי שלף אותי מהמחשבות ששקעתי בהם במהלך הנסיעה.
הוצאתי רגל אחת, ואז עוד רגל, משתדל לא לעשות לעצמי פאדיחות.
"אמממ... גברת ג'ון...."
"אחר כך" היא קטעה אותי בקול חד וסגרה את דלת הרכב מאחוריי.
התכווצתי ושתקתי. משהו במנהיגות הזו שלה, בשליטה, הזכיר לי את קוקי.
הלכתי אחריה בשתיקה, מביט לכל הכיוונים בחשש, לא חושב אפילו על 'למה לעזאזל היא הביאה אותי לכאן?'
היה נדמה לי שבזווית העין ראיתי רכב וורדרד מתקרב מקצה הרחוב, אבל בגלל שלא הייתי מרוכז לא שמתי לב שגברת ג'ון נעצרה ואני נתקעתי בה.
"תסתכל לאן אתה הולך..." היא סיננה. אני עדיין לא שופט, אני לא יכול לדעת מה הולך אצלה בראש.
מה גם שבליבי צמחה תקווה קטנה שאולי, רק אולי, אולי היא האדם שיוכל לספר לי באמת מה קורה כאן. לכן הלכתי אחריה בלי התנגדות.
נכנסנו ללובי של בית מלון גדול ומפואר, מקום שהיה נראה לי קצת מוזר ביחס למצב. מה לנו ולבית המלון הזה?
"שב" היא אמרה בקצרה והחוותה בידה על שולחן קטן ולבן ששני כסאות עץ שחורים עומדים בסמיכות אליו. לקחתי כסא אחד והתיישבתי, מתפלא מהעובדה שאפילו כסא עץ פשוט ושחור יכול להיות כזה איכותי ומעורר רושם יוקרתי.
היא התיישבה מולי, מרפקיה על השולחן ואצבעותיה תומכות בסנטרה. רק עכשו שמתי לב ללבושה, שכלל צבעים בולטים שניתן לזהות מרחוק.
האודם שלה היה בולט, עיניה היו מסומנות באיפור כהה, בגדיה מחויטים ונאים למראה, וכל זה רק הדגיש את העובדה שהיא אישה יפה.
היא דיי שונה מאימי, עברה בי המחשבה. אימי הייתי אישה של בגדים פשוטים, רחבים ובהירים, מינימום איפור ומקסימום נוחות.
בחורה בבגדי מילצור הופיעה לידינו והורידה כוס קפה קטנה מולה. אני רק בהיתי בכוס ומיצמצתי, שומר על פי סגור.
"קים טאהיונג..." היא החל בדבריה ואני נמתחתי.
"הבאתי אותך לכאן במיוחד כדי לשמוע ממני הרבה דברים חשובים. אני מציעה לך להקשיב כמו ילד טוב ולא להפריע לי..." אמרה תוך לגימה לסירוגין מן המשקה החם שלפניה.
לא עלה בדעתי אפילו להפריע לה. רציתי להקשיב. רציתי לשמוע את האמת.
"אתה בטח תוהה למה הפרדתי בינך לבין הבן שלי..." אני נשבע שראיתי ניצוץ רטוב בעיניה.
"אני רק רוצה שתדע, טאהיונג, אני לא רוצה שתחיה באשליות. זה פשוט מאוד. אבא שלך אחראי למוות של בעלי" גברת ג'ון פלטה ללא שהיות, ואני חשתי איך שהמוח שלי קופא לאט לאט.
בסוף אזרתי אומץ ודיברתי. "מ-מה? ז-זה לא יכול להיות..." מילמלתי ספק לעצמי ספק אליה, מנסה לדלות ממנה עוד פרטי מידע.
"זה יכול להיות, עובדה שזה קרה, מר קים. אתה כל כך תמים..." בת שחוק מזלזלת עלתה על שפתיה.
"אבא שלך, הוא היה במערכת יחסים הדוקה עם בעלי, והחליט לבגוד בו. מרוב צער, בעלי פשוט החליט לקחת את חייו... אתה מבין?" היא ניסתה להישמע רגועה, ואני ניסיתי לשמור על ארשת רצינית.
לא חלמתי שהאמת תהיה כזאת. לא חלמתי שהיא תהיה טמועה כל כך רחוק בעבר, וכל כך לא קשורה אליי.
"אבל מה זה אשמתי? גברת ג'ון, אני נשבע שלא היה לי חלק ב-" התחלתי לומר, אך היא התרוממה, דפקה בכוח על השולחן וחסמה את מילותיי. בלעתי את רוקי.
"לא אכפת לי אם זו אשמתך או לא, אדוני. כל מה שאכפת לי זה שלא תתקרב יותר לבן שלי, אני לא מוכנה שדברים כאלה יקרו גם לו!" היא הרימה את קולה ואני הסתכלתי לה בעיניים, מנסה להבין איזה מניע יש לה לומר לי דברים כאלה.
גברת ג'ון המשיכה, לא שמה לב לעיניי שהחלו למצמץ בתדירות גבוהה יותר ולאפי שהחל לזוב.
"הבן שלי סבל מספיק בגללך ובגלל אבא שלך. פאבוג'י מחפש נקמה, אבא שלך בגד בבעלי איתו. הוא רוצה לנקום בבן שלי בגלל אבא שלך!" הטון שלה עלה וגוון עז של כאב נשזר בו. נשאתי אליה זוג עיניים לחות.
"א-אני לא מבין... אני לא מבין מה זה אשמתי..."
"שלא יהיה אשמתך, מצידי. התפקיד שלך כרגע הוא לשמור על מרחק בטוח מהבן שלי, ושלא תעז לנסות לעשות הפוך!" נשכתי חזק את שפתיי.
"אני מבקש ממך, בבקשה, תני לי הזדמנות... אני צריך לדעת את כל הסיפור..." ניסיתי לדבר בהיגיון, אך הכל כבר היה מעבר להיגיון.
"לא, טאהיונג. אני לא מוכנה. בעלי התאבד בגלל אבא שלך, הבן שלי נרדף, ואני לא אסכים שדברים דומים יקרו שוב לבן שלי, אתה מבין?!"
רציתי לומר המון דברים, רציתי אבל לא יכולתי. כל המילים שלי הלכו לאיבוד עמוק בתוך הבלבול ששרר במוחי. זה לא שאני חייתי על מי מנוחות עד הרגע, הו לא, ממש לא. אני סבלתי בכל רגע מחיי, בזמן שהבן שלה חי חיים נורמליים עד הרגע שקרה מה שקרה. שני ההורים שלי מתו ביום אחד, אני נחטפתי, החיים שלי התהפכו. היא יודעת בכלל משהו מכל זה? ואפילו אם היא יודעת, היא מבינה בכלל מה זה הסבל הזה? אני מניח שלא.
את כל זה רציתי לומר. אבל לא הצלחתי.
למרות שלא באמת הבנתי את הסיפור, רק דבר אחד נקלט במוחי. אבא שלי אשם איכשהו במותו של אביו של קוקי, וכל זה קשור לאיזו שהיא נקמה שהוא רוצה מקוקי. מה שבטוח, הכל הרבה יותר מסובך משאני חושב.
קמתי בבת אחת מכיסאי ואפילו לא עצרתי לבדוק את התגובה שלה.
"אין בעיה, גברת ג'ון..." סיננתי.
לקחתי את רגליי ורצתי משם, מחביא את הדמעות המרגיזות בין שתי ידיי. חיפשתי את המעלית ומצאתי אותה, נכנס ולוחץ על הקומה האחרונה, מנסה להסדיר את נשימתי ללא הצלחה.
הסתכלתי על עצמי במראה שקבועה במעלית.
"טמבל, מטומטם, דפוק אחד, מיותר!" כעסתי על הבבואה שלי והיא כעסה עליי בחזרה.
המעלית הגיעה ליעדה ואני יצאתי ממנה בשעטה, מחפש את חדר המדריגות שיוביל אותי לקצה הבניין.
בכלל לא חשבתי על המעשים שלי, הונעתי על ידי התסכול והעלבון.
יצאתי מהמדריגות הישר אל האוויר הפתוח, גגו הרחב של בית המלון.
חייכתי לעצמי חיוך מריר.
אם קוקי רק היה יודע שהזמן שלנו היום בבוקר, הנשיקות שלנו, היו נשיקות של פרידה.
פרצתי בבכי מחודש והסתכלתי למטה. הרחוב היה ריק, רק שלושה רכבים בודדים חנו לצד המבנה.
נזכרתי בפעם הקודמת שניסיתי לעשות בדיוק את אותו הדבר. אז וויתרתי לעצמי בגלל האהבה שלי לג'ונגקוק, ועכשו אני עושה את זה למען האהבה שלי לג'ונגקוק. ככה שנינו לא נסבול, לא להרבה זמן לפחות. הוא לא יצטרך להתחבא ממני יותר, להסתיר ממני את האמת. הוא יהיה משוחרר ממני. גם ככה הכל נהרס בגללי.
אני מודה שלא חשבתי בהיגיון באותם רגעים, אבל מה אתם מצפים ממני לחשוב? הייתי בנקודת משבר נוראית.
עטפתי את עצמי בזרועותיי, מדמיין את אהבת חיי עומד מאחוריי ומרגיע אותי. עצמתי את עיניי לרגע, מתמכר להרגשה.
אלפי רגעים מתוקים צפו ועלו בזכרוני. בניגוד לפעם הקודמת, עכשו אני הולך עם הרבה יותר זכרונות יפים.
נזכרתי ברגעים שישבנו שנינו בסמטא החשוכה והתנשקנו לראשונה מאז שגילינו את אהבתינו זה לזה.
נזכרתי בכל אותם פעמים שהיינו ביחד בזמן החופשה שלנו. בלילה הראשון שלנו, בלילות שהגיעו אחריו, בטיולים, בהכל.
לא רציתי לוותר על הזכרונות האלה, אבל ידעתי שבמצב הנוכחי לא נוכל לייצר עוד.
רגל אחת שלי התקדמה מעט קדימה, ובעקבותיה הרגל השניה. הייתי קרוב.
הסתכלתי לאופק, מדמיין איך העולם יראה שם, מלמעלה. מה יקרה כשאפגוש את הוריי...
קול קטן במוח שלי ניסה להניא אותי מהרעיון המוזר שלי, אבל השתקתי אותו.
אבל הקול החזק הזה הפך ברגע לקול חזק, מוחשי וקרוב.
"אתה השתגעת לגמרי!" שמעתי את שלושת המילים שגרמו לי להינצל בפעם הקודמת, מצלצלות באוזניי ומתחזקות מרגע לרגע.
התעלמתי והמשכתי. התקדמתי עוד קצת, רגליי כבר ריחפו במחציתן מעל התהום שתחתיי ועיניי נעצמו.

● • ● • ●

-נ.מ ג'ונגקוק-
יצאתי בריצה מהרכב של ג'ימין ונעמדתי מול המבנה הענק והמפואר. בלי לחשוב פעמיים נכנסתי פנימה ותרתי בעיניי אחר אימי וטאה, ותוך שניות ספורות זיהיתי אותם, יושבים ליד שולחן אחד מול השני.
תפסתי לי פינה רחוקה כדי שלא יראו אותי, אך קרובה מספיק שיכולתי לראות ולשמוע אותם.
עם כל משפט שיצא מהפה שלהם החוורתי יותר. ווידאתי כל כמה שניות שזה באמת ואני לא הוזה את מה שקורה פה.
לא, לא ,לא... אסור לדבר הזה לקרות!
התכווצתי בפינה שלי כשראיתי את טאה חולף על פניי ורץ לכיוון המעלית, ומשום מה זה גרם לי לחשד קל.
לפי איך שאני מכיר אותו ואת העבר שלו, זה לא סימן טוב.
מה לכל הרוחות אני עושה עכשו?!
יצאתי ממקום מחבואי והסתכלתי לעבר המקום שבו ישבה אימי לפני כמה שניות. היא לא הייתה שם.
התקדמתי כמה צעדים, אך פתאום חשתי ביד חזקה שתופסת בצווארוני ומושכת אותי אחורה.
הסתובבתי כדי לראות מי זה.
לא הכרתי אותו.
"היי, ילד, לאן אתה הולך...?" הוא שאל בקול עמוק, מחויך מאוזן לאוזן. גומה גדולה נפערה בלחיו ועיניו הצטמצמו.
"א-אני..." ניסיתי לחשוב במהירות, אך שום דבר לא עלה במוחי כרגע.
הבחור שעמד מולי תפס בידי ובמותני והחל להוליך אותי ליציאה.
"מ-מה?..." ניסיתי לשאול, אך הוא רק הניח אצבע אחת על פי.
"אחר כך, ילד טוב. אחר כך..." החיוך שלו לא נמחק והרגשתי ממש לא בנוח, מה גם שמשהו רע מתחולל ברגעים אלו עם טאה, ואין איך לעצור אותו.
כשיצאנו מהמבנה, החלטתי שאני לא לוקח סיכונים ומתחתי את צווארי, מסתכל למעלה וסורק את איזור הגג.
וכמו שציפיתי, ראיתי אותו שם.
צמרמורת עברה בגופי.
"אתה השתגעת לגמרי!" צעקתי במלוא גרוני, אך לבחור שלידי זה כנראה הפריע. הוא חסם את כל הפה שלי עם כף ידו הגדולה והביט בי במבט מפחיד.
"תהיה בשקט, או שהסוף שלך יהיה גרוע מהמתוכנן" הוא איים עליי.
אני לא מאמין למה שקורה פה כרגע.
אמא שלי גורמת לטאה לעלות לגג ולנסות להתאבד בפעם השניה, אני מובל על ידי בחור שאני לא מכיר, והכל קורה במהירות האור.
התחלתי להתנגד, אך הוא היה חזק ממני. תוך רגע מצאתי את עצמי בתוך רכב, ידיי קשורות מאחור ופי חסום בסמרטוט.
כוחותיי החלו לעזוב אותי לאט לאט, כאילו איזה סם הרדמה פוזר על הסמרטוט שבפי. עיניי החלו להיעצם והעולם סביבי היטשטש.
ניסיתי להילחם בתחושה, במחשבה שטאה נמצא כרגע על הגג ואין איש שיעצור אותו מלעשות את מה שהוא מתכנן, אבל כנראה החומר היה חזק מאוד ואיבדתי את הכוח שלי לגמרי.

אני מפרסמת את זה גם רק כי גמרתי את הספר ואני לא רוצה להשאיר אתכם במתח רבותיי.
דברו איתי אם בא לכם שאעלה פשוט את כל הפרקים וזהו, או שזה נחמד יום -יום...
היו שלום😁