Tea & Cookie | Vkook

פרק ארבעים וחמש

-נ.מ טאה-
כמובן שברגע שהגענו למטה, כולם עשו פרצופים נגעלים וחמוצים.
אה, חוץ מג’ימין.
הזיכרונות של כולנו מהמקום הזה הם... לא מי ישמע.
אבל בכל זאת, אין לנו ממש ברירה.
בדרך לכאן נאמג’ון הסביר לנו הרבה (זה לקח לי הרבה מאמץ להתרגל לקרוא לו נאמג’ון ולא פשוט ’בוס’) על המהלכים של אותם ’חבר’ה’.
הוא טוען שאין להם אמצעים מתקדמים כמו שהיו לכנופיה בזמני השיא שלה, ולכן בינתיים עוד אין להם פרטים מדויקים עלינו, וזה נותן לנו יתרון אחד וחיסרון אחד.
היתרון הוא, שנוכל לנוע כרצוננו והם לא ידעו מזה, נוכל לבצע מהלכים ויקח להם זמן לגלות.
החיסרון הוא, שאין לנו הרבה זמן. אנחנו חייבים לנצל את חלון הזמן שבו הם עדיין בפער מידע עלינו, ולכן בדיוק התכנסנו כולנו, כדי לגבש תוכנית מהר.
השתמשנו ביתרון הזה כשעברנו דרך הדירה שלי ולקחנו משם את החפצים שלי, הכוללים מעט בגדים, טלפון, וכמובן שקית התרופות שלי, שלמרות שהרגשתי הרבה יותר חזק, לא היה לי שום תכנון לפעול אחרת מהוראות הרופאים.
הסתובבנו במבנה. הוא היה נראה אותו דבר בדיוק, רק עם כמה סרטי משטרה פה ושם, מעט חפצים חסרים, ומשהו חדש שלא היה פה לפני כן - דממה.
המקום הראשון שהלכתי אליו היה המרתף.
אותו מקום שבו נחתתי, אותו מקום שג’ונגקוק התאמן עליי, המקום שבו הוא הכריע את פאבוג’י וסימן את תחילת הסוף של השליטה שלו.
אבל לא באתי לשם בשביל זה, אלא בשביל משהו אחר לגמרי.
שוב עמדתי מולה, מול אותה גרוטאה כחולה וענקית, שרופה ומעוכה, דוממת וחסרת חיים. הפעם לא בכיתי. אחרי מה שג’ימין סיפר לי כהשלמה לדבריה של אמא של קוקי, הכל היה לי הרבה יותר ברור.
וזה לא שהצדקתי אף אחד, אלא להיפך. כעסתי הרבה יותר. כעסתי על תאוות הנקם של פאבוג’י, אותה מילאתי במשך יותר מעשר שנות חיי אצלו, ושהוא תיכנן להתפשט איתה גם לקוקי ולאמא שלו.
קוקי עמד מאחורי ושתק.
”למה אתה לא אומר כלום?” הוא שבר את השתיקה לפתע.
”ומה אתה רוצה שאגיד?” שאלתי בחיוך מריר.
”אמממ... לא יודע, שאתה מתגעגע, משהו, השתיקה הזו מביכה אותי...” קוקי אמר ואני הסתרתי צחוק קטן.
”בא נבדוק בפנים, אולי יש שם משהו” הצעתי. קוקי לא סירב.
ניגשנו למלאכה בזהירות.
כיוון שכל החלק הקדמי היה מרוסק לחלוטין, הצלחנו למצוא דרך להיכנס רק אל החלק האחורי.
קוקי חילץ משם את כסא הבטיחות שלי והניח אותו על הקרקע.
הוא היה שחור משחור. לא הכסא, קוקי. הכסא מצידו נותר שלם, כמעט ללא פגם.
”התלכלכת” חייכתי ועזרתי לו לנער את האפר מבגדיו.
”זהו, זה כל מה שיש שם...” הוא אמר והחל לעשות סיבובים סביב החפץ הדומם.
”יא, יש פה משהו!” הוא נעצר מול גב הכסא והצביע עליו, עיניו עגולות כמו שהן תמיד כשהוא מופתע.
ניגשתי והתכופפתי מול הנקודה שעליה הוא הצביע.
היה שם חריץ ארוך בדיוק באמצע, ומשהו חרוך הציץ משם.
שלפתי את קצהו, וגיליתי שרק הקצה שרוף. מה שיצא משם היה דף לבן וחלק, שנשמר היטב בעקבות החבאתו בכסא הבטיחות.
”מעניין מה עוד ניצל משם חוץ ממני...” תהיתי בקול ופתחתי את קפלי הדף הלבן. היו שם אותיות, אבל לא הספקתי לקרוא אותן. קולו של הוסוק הקפיץ את שנינו.
”טאה, קוק, בואו! ג’ין ונאמג’ון אומרים שיש להם כיוון!” הוא קרא ושנינו מיהרנו לרוץ למעלה. דחפתי את הדף לכיסי בתקווה לבדוק אותו מאוחר יותר, נפרד בליבי מהגרוטאה החשובה שלי.
עלינו למעלה וכולם חיכו במה שקראנו לו ’חדר אוכל’.
”דבר ראשון, כדאי לכם לטעום מהאוכל שג’ין הכין, אתם נראים מתים מרעב” נאמג’ון פתח את דבריו והצביע לכיוון המטבחון שהיה בחדר. ג’ין כנראה דאג להביא איתו מצרכי מזון, ותוך כמה דקות הרים ארוחה לתפארת.
”יש לך כשרון בזה, ג’ין” אמר ג’ימין בפה מלא אורז.
”כן, תודה. למעשה, זה היה אחד התפקידים שלי פה...” קצות האוזניים שלו האדימו כשאמר את זה. ראיתי בבירור איך עיניו פוזלות לכיוון נאמג’ון, בוחן את תגובתו.
”לא רע” שיחרר נאמג’ון לבסוף, וגרם לג’ין להיאנח בהקלה.
ישבנו ואכלנו שם בשקט, בתנאי שטח. שתי כפות וכמה צלוחיות קטנות, אך רעבוננו הושבע וזה העיקר.
”טוב, חברים. ועכשו למטרה שלשמה התכנסנו. אני חושב שמצאתי דרך טובה להפתיע את החבר’ה האלה ולנער אותם מאיתנו, אני גם חושב שנצליח להסגיר אותם בשקט למשטרה אחר כך... לא משהו מסובך, אבל אני אצטרך את העזרה של כל אחד ואחד מכם.” נאמג’ון פתח את דבריו, וכולנו נדרכנו.
”אז ככה. לפי מה שאני יודע, רובם יושבים כרגע בדרום העיר, באיזור בית הכלא, תחת פיקוח משטרתי. זה רק אומר לנו כמה הם מסוכנים וכדאי להיזהר מהם” הבהיר נאמג’ון.
”העובדה שיש כח משטרה נרחב באיזור הזה, מועילה לנו מצד אחד אך מפריעה לנו מצד שני, קל להבין למה. אנחנו רוצים לתפוס אותם, לא רוצים להיתפס בעצמינו...” ההרצאה המשיכה ללא הפרעות בינתיים.
כל הזמן שנאמג’ון דיבר, הראש שלי היה מונח בדף שמקופל בכיס מכנסיי. הרגשתי שהוא כמו פצצה מתקתקת שתתפוצץ לי בכיס אם לא אטפל בזה בקרוב, אבל לא רציתי לעשות זאת לבדי. רציתי שקוקי יהיה איתי.
”...ולכן, אנחנו נתחלק לשני זוגות ושלשה אחת. טאה, ג’ונגקוק, אתם ביחד, אתם אצנים טובים” מי שדיבר עכשו לא היה נאמג’ון אלא הוסוק.
”יונגי, אני וג’ימין צוות, אני ויונגי היינו רגילים לבצע משימות ביחד ולכן נסתדר בינינו. אנחנו זקוקים לג’ימין בשביל כישורי הנהיגה שלו, מה שלצערינו לכולנו אין...” הוסוק המשיך וזיהיתי בזווית העין את ג’ימין מתנפח בחשיבות עצמית.
”ג’ין ונאמג’ון, אתם הזוג האחרון” הוסוק סיים את דבריו. כולם הנהנו בעיניים נוצצות ובחיוך רחב. רק אני לא הבנתי את המתרחש, כיוון שהייתי מונח בדברים אחרים.
נאמג’ון לקח את הפיקוד שוב. ”כל זה קורה מחר בשעה שמונה בבוקר, חבר’ה. אני צריך אתכם חזקים. אל תאכזבו אותי” ממש טון של מפקד, הרהרתי לעצמי.
”פייטינג!” קראו כולם ביחד וקמו ממקומותיהם.
קוקי קם גם ולקח את ידי, מוביל אותי לחדרינו.
”קוקי, לא הייתי מרוכז. מה אנחנו צריכים לעשות?” שאלתי את קוקי שנשכב על המיטה המוכרת שלו, אותה מיטה מאולתרת שעליה בילה כמעט חודש ונשארה במקומה המדויק.
הוא התיישב ונכנס למצב רציני.
”טאה, למה לא הקשבת?”
”כי... כי חשבתי על הדף” עניתי את האמת. קוקי רק הביט בי במבט מבין ולא אמר דבר.
הוצאתי את הדף המקופל מכיסי ופרשתי אותו לנגד עיניי. קוקי טפח קלות על המקום שנותר לידו על המיטה ואני התיישבתי שם, ראשי נעוץ בנייר.
התחלתי לקרוא...