Tea & Cookie | Vkook

פרק ארבעים ושבע

-נ.מ ג'ונגוק-
אני מודע לעובדה שהנפילה הזו הייתה ממש לא במקום, אבל לא הצלחתי לעצור את זה בזמן. נתקעתי במשהו ופשוט התרסקתי לרצפה.
טאה סחב אותי על גבו וניכר היה שזה קשה לו והוא מתאמץ.
אבל נשאר לנו רק עוד קצת, ולכן המאמץ שווה את זה.
"עשית את זה!" לחשתי לו כשהגענו למבוי הסתום שאליו תיכננו להוביל את החבר'ה.
טאה הוריד אותי ממנו, מתנשם, מתנשף ומזיע מהמאמץ, אך חיוך מאושר מתוח על שפתיו.
"עשיתי את זה" הוא נראה נרגש.
חיבקתי אותו וניגבתי ממנו את הזיעה.
"תפסנו אותם!" אותו קול צעק פעם נוספת והתקרב אלינו, מלווה במספר זוגות רגליים רצות.
"הנה אתם..." הם נעמדו מולינו בשורה, עושים רושם של בריונים.
אני חושב שאת הפרצופים של חלקם הכרתי מהיום שבו נלחמתי עם פאבוג'י. כולם הרי היו שם.
מי שהיה נראה הכי חזק והכי גבוה לקח פסיעה קדימה.
"קים טאהיונג וג'ון ג'ונגקוק... סוף סוף" הוא חייך חיוך רחב ושילב את זרועותיו החסונות על חזהו השרירי.
"אני לא מאמין שבאמת הבאתם את עצמכם לכאן..." הוא גיחך והסתכל עלינו בחיוך זחוח.
משהו היה נראה לי לא בסדר.
למה ג'ין ונאמג'ון לא מופיעים כבר? הם רוצים שניתפס?!
הספק החל לנקר בראשי.
אולי זו בעצם תחבולה אחת גדולה, אולי סמכנו על האנשים הלא נכונים?...
בינתיים התפניתי לנהל משא ומתן עם הבריון, למקרה ובאמת נתקענו כאן.
"אתה חושב שאתם חכמים גדולים?" שאלתי בטון מתנשא, מפגין הרבה יותר ביטחון עצמי ממה שהיה לי באמת.
"אנחנו עשינו את כל זה בכוונה... מה אנחנו נראים לכם?" המשכתי לדבר אליו, מתקשה להאמין למילים שיצאו לי בעצמי מהפה.
הוא המשיך לחייך את חיוכו השאנן והתקרב מספר צעדים.
"אתה חושב שאתה איזה גיבור גדול, צוציק. אתה סתם ילד קטן ששיחק לו המזל..." הוא לחש בארסיות לפרצופי וצמצם אך המרחק שבינינו מהר מאוד.
ראיתי שטאה מנסה לעשות משהו, אבל עצרתי אותו. לא רציתי שיפגע.
הבריון תפס בצווארוני וקירב אותי אליו, עד כדי כך שחשתי בהבל פיו.
"אתה והחברים הקטנים שלך הולכים לשלם על מה שאתם עשיתם... אתם אין לכם מושג עם מי התעסקתם..." האיומים שלו היו ממש במקום. צמרמורת קלה עברה בגווי וחשתי שמשהו לא כשורה.
טאה צבט את ידי והסב את תשומת ליבי, להסתכל על החבר'ה האחרים דווקא ולא על ההוא שניהלתי איתו את הדו שיח.
הצצתי במהירות באנשים שעמדו מולינו, ואז הבנתי את הגאונות.
לא יכולתי להתאפק וחיוך של ניצחון נמתח על פניי.
"מה אתה שמח?!" הוא זעם ושיחרר את אחיזתו בי. המשכתי לחייך ולהביט בו.
סוף סוף זה הגיע.
אורות כחולים ואדומים מילאו את האיזור, וקולות של רגליים רצות התקרבו אלינו.
"בשם החוק, אתה עצור!" שני שוטרים, חזקים וגבוהים פי שניים מהבריון, תפסו אותו ושמו אזיקים מאחורי ידיו.
נתתי להם לעשות את עבודתם, וניגשתי לאנשים שעמדו מאחור.
"יפה, ג'ימין, עבודה לא רעה. מסתבר שבסוף יצא ממך ומהריצות שלך משהו" הערתי לג'ימין שפשט את המסיכה וחייך חיוך רחב. לידו הוסוק התגלה וגם יונגי, פושטים מעליהם את בגדי העבריינים.
"אתם חושבים שזה היה כזה קל להמריץ אותם לרדוף אחריכם?" נזף בי הוסוק ואני ציחקקתי.
ג'ין ונאמג'ון יצאו מהניידת והתקרבו אלינו.
"סליחה ג'ונגקוק וטאהיונג, שינינו את התכנית ברגע האחרון למשהו הרבה יותר אפקטיבי, ושמבטיח לנו אפס תקלות. פשוט לא היה לנו איך להודיע את זה..." התנצל נאמג'ון.
הנהנתי בראשי לאות הסכמה ופניתי לאחור, מחפש את טאה בעיניי.
הוא עמד שם, דמעות של אושר מציפות את עיניו. אני יכול להבין אותו, ברגע זה ממש הגיע הקץ לכל הסבל שלו, לכל העבר שלו, ונותר רק העתיד לפניו.
אין יותר רודפים, אין פאבוג'י, אין נקמות.
יש חיים.