Tea & Cookie | Vkook

פרק ארבעים ושמונה - פרק סיום

-נ.מ כללית-
היום רק התחיל אבל הזוג כבר יושב בראש הבניין, צופה אל האופק ובולע בשקיקה את מראה הזריחה הנגלה אליהם אט אט.
"אני לא מאמין שבסופו של דבר, בבוקר הזה, שנינו יושבים כאן, ביחד" אמר טאהיונג אחרי שתיקה ארוכה.
ג'ונגקוק הקשיב לדבריו של אהובו ולא ענה עליהם.
"לחשוב שהכל כמעט נגמר פה פעמיים..." טאהיונג המשיך בדבריו, מצטמרר מעצם המחשבה שבכלל ניסה לעלות לגג כלשהו פעמיים.
עכשו ג'ונגקוק סוף סוף הגיב.
"אני מבין שלמדת שלחסל את העסק זה לא רעיון, טאה-טאה" הוא אמר בטון שהתקרב ללחישה.
"כן, ואני חייב לציין ששיעור גדול כזה למדתי מאבא שלך" ענה טאהיונג ברצינות תהומית.
השתיקה עטפה את שניהם שוב, מכניסה כל אחד למחשבותיו ומסקנותיו מכל מה שעברו ביחד.
אבל הכל מתגמד לעומת הרגע הזה, שבו הם יכולים להרים את ידיהם המחוברות, אחרי הכל, ולהכריז באושר אין סופי - למרות הכל, אנחנו יחד!
זה היה כמעט חסר סיכוי, אבל זה קרה לבסוף.
הם הקריבו אחד למען השני, הם חשבו אחד על השני, גם כשהיה נראה שאותו אחד שאתה חושב עליו, כלל לא חושב עליך בחזרה.
זה היה אמנם טאהיונג שהתאהב ראשון, אך במערבולת המאורעות שתקפו את השניים נסחף גם ג'ונגקוק ולא יכל להתנגד לעובדה שהוא נמשך כמו מגנט בחזרה.
הם ידעו עליות ומורדות, פרידות, שברון, אכזבה, כאב, וגם שמחה, סיפוק, אהבה.
וכל זה עוד לפני שמערכת היחסים שלהם חגגה שנה.
אבל דבר אחד לא השתנה בכל הזמן הזה, לא משנה כמה רחוק יהיה ג'ונגקוק מטאהיונג, או כמה פגוע יהיה טאהיונג מג'ונגקוק. הדבר הזה, שניהם ידעו אותו, וזה מה שהחזיק אותם איתנים, נאמנים לליבם.
הם תמיד תמיד ידעו שהאהבה של השני לא נעלמה לשום מקום.
הם תמיד היו שייכים זה לזה.

● • ● • ●

-נ.מ טאה-
"פשי, חתיכת פואמה יצרת, האמן ג'ון ג'ונגקוק..." התלוצצתי כשהצצתי מאחורי גבו העסוק של מר ארנב.
הוא הרים את ראשו והסתובב אליי, מחייך את החיוך שכל כך מדגיש את הארנביות שלו, ופורע את שיערי.
"הלוואי וזה היה קורה באמת, טאה..." הוא נאנח ושב להביט בדף מלא האותיות שלו.
"קורה באמת - מה?" לא הבנתי.
"הלוואי והיינו קמים מוקדם ויושבים ככה לראות את הזריחה, זה כל כך רומנטי..." הוא אמר בפאתוס ובחולמניות.
הרשיתי לעצמי לחייך.
"כן, גם אני הייתי שמח, אבל בגלל העונש שחטפתי אתמול, אני פוחד בקושי לקום ממיטה." התמרמרתי באוזניו. עם כל הכבוד לפואטיות, החיים ממשיכים כסדרם.
אבל אז נזכרתי במשהו שממש רציתי להביא לקוקי.
התגברתי על הכאב שלי והלכתי את הכמה צעדים האלה לארון שלי.
"טאה, לאן?"
"הפתעה" אמרתי בחיוך צופן סוד, למרות שלא היה לי באמת מה להסתיר.
חיטטתי קצת במגירות ובמדפים, עד שמצאתי את החפץ הקטן.
"היי, קוקי, יש לי משהו בשבילך!" צצתי מול פניו המופתעות וידיי מאחורי גבי.
"מה זה?" הסקרנות ניבטה היטב מעיניו.
יכולתי סתם לעמוד ולבהות שעות בעיניו הפעורות, אבל לא עכשו.
"טדאם!" אמרתי ושלפתי את המכשיר השחור והקטן, המכשיר שבזכותו הכל התחיל.
"ההקלטה?!" קוקי לא יכל להסתיר את התרגשותו.
הוא לקח אותו ממני בידיים רועדות.
"אני לא מאמין שאני זוכה לראות את זה שוב!" הוא בחן את החפץ מכל צדדיו, כאילו הוא מחפש עוד הפתעות שטמונות במלבן הקטן.
"אני מביא לך את זה כדי שלא משנה מה יקרה בעתיד, תמיד יהיה לצידך ווידוי האהבה הקטן שלי... אני לא יודע איך זה יעזור לך, אבל שיהיה..." הרגשתי איך הסומק מטפס במעלה לחיי ומתמקם בדיוק באמצע.
קוקי התנפל עליי בחיבוק דוב חם, ואני עמדתי בדיוק באותה תנוחה, מחייך לעצמי כמו דביל ומסמיק כמו עגבניה.
"תודה, טאה!" הוא אמר כמו ילד קטן שהרגע קיבל סוכריה על מקל.
הוא הכניס את המכשיר לכיסו וצבט את לחיי הסמוקה.
"אתה כל כך חמוד עם הסומק הזה, טאה בייבי, למה אתה כל כך מסמיק כל הזמן?" הוא שאל בחיבה והתיישב יחד איתי על המיטה.
"אני לא יודע... אבל אני מקדיש את כל הסומק הזה לך" המשכתי לחייך, בידיעה שקוקי אוהב את החיוך שלי.
"אתה כזה מתוק" הוא לחש ונישק אותי פעם אחת על השפתיים.
"כמו תה מתוק"
"אבל אני בעצמי תה מתוק" אמרתי את השורה הקבועה שלי, עם אותה מנגינה קבועה, כמו שהייתי אומר בנסיעות שלנו בזמן החופשה. כנראה זה היה יותר מידי מתוק בעיניו של קוקי, שהוא כמעט אכל לי את השפתיים והאף מרוב נשיקות קטנות וקטיפתיות.
אם אני תה מתוק, והוא העוגיה שלי, אין ספק למה כל הזמן הזה לא התנתקנו לגמרי.

כי הרי תה ועוגיה נועדו להיות ביחד

לא כך?

● • ● • ●

ובכן, חברים יקרים, הגענו לסוף הספר. אני לא אוסיף שום אימוג'י כי אני לא באמת יודעת איך אני מרגישה.
לא חושבת שהסוף כזה מוצלח, אבל הוא הרבה יותר מוצלח ממה שהיה בהתחלה.

הגעתי למסקנה שאם לא אפרסם הכל הסוף לא יפסיק להשתנות. הפרפקטציוניזם שלי הורס לי הכל, ולפעמים זה ממש לא במקום. זה הפתרון היחיד.

בהתחלה הסוף היה אפל ומסתמא הייתם הורגים אותי.
הסוף הזה הוא מאוד טוב בהתחשב בהוא המקורי.

תהיו חזקים, אני חוזרת תיכף עם ספר חדש, סוג של ספר המשך, עם אותו שם אך בלי אותו תוכן.

כולו פלאף וקצפת!

הספר הזה היה הבריחה שלי בחודשיים האחרונים, ממבחנים, מעצבים, קיצר, הייתה לי תקופה לא קלה. (זו הסיבה ששמעתי שירים תוך כדי כתיבה)
התחלתי לכתוב אותו בדפים ובאיזה שהוא שלב גיליתי איך מעלים בוואטפד ואתם זכיתם להנות ממנו ביחד איתי.
(זה סוד עקרונית אבל טכנית כתבתי את הסיפור בשביל עצמי 😁)

כמובן שלא שוכחת את מ' החברה היקרה, שאין לי מושג אם היא קראה את הסיפור או לא, אבל כל ההתחלה היא בזכותה.

מתה עליכם, קוראים יקרים. הייתי נכנסת במיוחד לבדוק אם יש תגובות והצבעות, ונשבעת לכם שהלב שלי התחמם כאילו שתיתי שוקו בכל פעם שראיתי אחת כזאת בעידכונים. לא דמיינתי בכלל שמישהו אי פעם יקרא את זה.

רוב התגובות גרמו לי להיקרע מצחוק, לא לשאול למה. זו פשוט עובדה.
וסליחה אם התייאשתם ממני ומהעובדה שטרחתי לענות על כמעט כל תגובה, אבל זה דיי עשה לי את זה. בלי זה לא הייתי ממשיכה לכתוב.

סליחה אם זה לא הסוף שציפיתם, ואני מניחה שרובכם נכנסתם לספר הזה בלי לדעת שום דבר על מה שהוא טומן בחובו. כל הכבוד אם הגעתם עד לכאן, צל"ש!

אני הייתי אני ואתם הייתם אתם, תהנו, תמשיכו לקרוא, עדיף ספרים אמיתיים, ניפגש בספר הבא.

ועוד משהו חשוב
אם אתם רוצים שאעלה כמה ציורים דיגיטליים שציירתי את טאה להנאתי, תספרו לי, מעניין אותי כמה אנשים רוצים לראות, ומעניין אותי עוד יותר מה אנשים חושבים על זה.

טוב עייפתי אתכם. לקחתי את כל הפרק לעצמי. אבל אני סבלתי פה הכי הרבה
(זה וכל הפרקים האחרונים מפרק 40 נכתבו באותו זמן, משתיים עשרה בלילה ועד שמונה בבוקר)
ביוש 💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚💜💚